רגע מוזר בחיים שבו את עוצרת וחושבת. מתבוננת, מהנהנת. ונזכרת,
שכל זה נראה קצת אחרת. אחרת? אולי את בעצם סותרת. כותבת,
ומנסה, ולא רק חושבת. למרות ש... ההצלחה כבר בדרך ורק את עומדת
שוב בדלת. מהנהנת, אבל לא מסתכנת. אולי אפילו קצת מסננת. רצה
וצוהלת כי כבר נגמרת העצרת. ושוב רק את יושבת. יושבת וחושבת.
ולא מעיזה, לא מתוסכלת. רק מתבוננת, כך מהצד בודקת, את החיים
אבל לא נכנסת, האורות כבר כבים ואת רק עומדת. לא מעיזה להסכים.
לא ממהרת כבר לשום מקום. הלילה את כבר לא תלכי לישון. הולכת
בנמל, בוהה בים. והוא אינו, הוא לא שם. מתבודדת ומנסה להעלים
את העולם. עולם כל כך קטן, ובנאדם בתוכו לא מוגן. עולם אכזר
ומלא כאב. וביחד אם זאת הלב כבר לא כואב. האדם אכזר והתרגל
לחייו ורק לפעמים בוהה במרחב. מנסה להבין איפה טעה. להרכין את
ראשו ולחשוב על זריחה. אך הכל ללא הצלחה. ההבנה כבר הלכה,
וכשהיום נגמר הוא נגמר בשקיעה. ללא הכרה, אולי בתת מודע.
מתפוגג באפלה וללא דרך חזרה.
עצובה ועזובה יושבת לה שם לבדה. חיוכה כבר נגמר וכוסה התרוקנה,
ורק היא יושבת לה שם לבדה ותוהה.