בלילה, אחרי שכל הסטודנטים יוצאים והולכים לבלות עם החברים
שלהם, אחרי שאני בודק את כל הכרטיסים ורואה מי החזיר ומי מאחר
ולמי צריך להתקשר, אחרי שאני רושם לעצמי שוב לתפוס את ההיא
מהחוג לארכיאולוגיה שהוציאה ספר לפני חודש וחושבת שבגלל שהיא
עושה לי עיניים אני אוותר לה, רק אז, אני מרשה לעצמי לפתוח
כפתור ולשחרר את העניבה. גם ככה חם פה, והחליפה החומה הזאת...
הם חושבים שאני לא שומע אותם, צוחקים עלי מאחורי הגב, מאחורי
המדפים. שמעתי אותם פעם אומרים שיש לי עיניים של עכבר. אולי הם
צודקים. מהדלפק שלי אני רואה את כולם. בשקט אני מתייק את
הכרטיסים ומחכה שהם ילכו ואני אשאר לבד עם הספרים. אחד אחד אני
אוסף אותם בעגלה החורקת הזו, עשרים שנה היא כבר כאן. היא הגיעה
קצת לפני והיום היא קצת דומה לי, חורקת, חלודה ואוהבת ספרים
יותר מאנשים. היא ואני יודעים להביא כל ספר לאן שהוא צריך
להגיע. אני אוסף אותם מהשולחנות בזהירות ולפעמים אני פותח ספר,
מריח אותו, סוגר מהר ומרגיש שמישהו מסתכל עלי כשאני מחזיר אותו
למדף. לפעמים צריך להתכופף או לעלות על סולם קטן כזה של שלוש
מדרגות כדי להגיע למדף גבוה. כשזה קורה החליפה מתקמטת וצריך
ליישר אותה שוב מחדש שתהיה מתוחה כמו בבוקר. אפילו שאין אף אחד
בסביבה אני עומד ישר ומסדר את עצמי כמו מול ראי, מעביר יד על
הקרחת, בודק שהחולצה בתוך המכנסיים והנעליים קשורות. אני מעיף
מבט על עצמי ועוד אחד אל הדלת הנעולה. מי יודע, אולי ההיא
מהחוג לארכיאולוגיה בכל זאת תבוא, ואולי אני אוותר לה.