ברגע שנכנסתי לכיתה הסתכלתי סביבי וראיתי חבורה של בני 15
עצלנים, חסרי נימוס וחוצפנים מסתכלים עליי. מיד תקפו בפרץ
שאלות חסרות כל טאקט בנוגע לחיי האישיים. במאמץ רב הושבתי
והשתקתי אותם.
בחרתי לפתוח את שנת הלימודים בסיפור על פרשייה עצובה, שהתרחשה
במציאות התל אביבית הקודרת.
"היום לא נלמד עוד איזה סיפור או בלדה", אמרתי בשקט.
"אז מה נלמד, עוד נוסחאות?", אמר אחד מהפרחחים.
"לא, היום אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור על שני ילדים בני
גילכם ועל מה שעברו בחייהם."
"יאללה שעמום עדיף כבר ללכת לשחק בכדור בחוץ", אמרה אחת הילדות
שסחפה אחריה את כל זבי החוטם שלפני.
"עד כמה שזה נשמע מעניין, אני מעדיף להישאר ולספר לכם.
היה היו שני ילדים, עדי ועדה, החברים הכי טובים אחד של השני".
"נשמע מרתק", אמר בציניות ליצן החצר התורן.
"נכון, זה באמת מרתק. עכשיו אני יכול להמשיך? אז איפה הפסקנו?
אה כן! עדי ועדה היו החברים הכי טובים. הם גרו באותו בניין,
למדו באותה כיתה ועשו הכל ביחד. עדי, רציונל הגיוני ושקול יתום
מאם, השלים את עדה שהייתה שובבה ופרחחית. ביחד היו מאושרים
למרות מצבם הסוציו-אקונומי הקשה."
"מזה סוציו אקונומיקה?" שאלה הילדה שחפצה לשחק בכדור.
"מצבם הכלכלי יא מטומטמת" אמר בעצלנות קול מקצה הכיתה.
"נכון, ואודה לכם אם תשתדלו שלא לקטוע אותי בהערות חסרות טעם.
אז ככה, עדי ועדה גרו בבניין בדרום תל אביב באחת משכונות
המצוקה. בניינים אפורים אספלט שחור וזבל הקיף את ילדותם. הירוק
היחיד שראו היה הצבע הירוק שבו נצבע פח הזבל. יום אחד קרה אסון
בביתה של עדה, אביה נרצח על ידי  מלווה בריבית שלו היה חייב
כסף. מחפשת נחמה, מצאה אימה של עדה, חום וחיבה בין ידי אביו של
עדי. לא עבר זמן מה ונהיו חברים טובים, ולבסוף כעבור כשנתיים
התחתנו. לא היו שני אנשים יותר מאושרים מעדי ועדה, שנהפכו
לאחים חורגים. כעת, באמת לא היה ניתן להפרידם."
"ואוו איזה סוף יפה, הולכים עכשיו לשחק בכדור?", הפריעה הילדה
בפעם השלישית.
"אם הסיפור היה נגמר פה, באמת היה לו סוף טוב. אבל לצערי,
ולצערכם יש לו המשך. אכן לזמן מה החיים חייכו לעדה ועדי, אך לא
עבר זמן רב והמשפחה עברה עוד טראומה. אמם נפלה לתוך מכונת
כביסה בעבודתה ובלעה אקונומיקה. אך עמיתיה לעבודה מצאוה מאוחר
מדי, ללא רוח חיים.
כל המשפחה הייתה בהלם. האב התקשה לעבוד, ונכנס ויצא מדיכאונות
קשים. מצבו הנפשי התאים לנוף הקודר שאפף אותם. החיים כאילו
הגיעו לקיצם."
"נורא עצוב, אבל מה הפואנטה בסיפור?" אמר אותו קול מסתורי מסוף
הכיתה.
"אם תרשו לי לסיים את הסיפור בלי לקטוע אותי בכל משפט אולי
תוכלו להבין, ואולי אפילו ללמוד."
"וואי ללמוד! כאילו, הגשמת לי את כל החלומות" אמרה ילדת
הכדור.
"ובחזרה לסיפורנו. הדיכאונות הכריעו את האב. הוא חדל מלעבוד
וגרר את משפחתו למצב כלכלי קשה עוד יותר מהמצב בו היו שרויים.
את מנת האוכל הקטנה שלהם קיצצו על מנת לשרוד. כך המשיכו בחייהם
האומללים כחצי שנה,  עד שיום חורפי אחד נכנסה לחייהם בסערה
אורית, חברתו החדשה לחיים של אביהם. הקירות האפורים והאספלט
השחור נראו צבעוניים ומלאי חיים לעומת החיים המשותפים עם
אורית. האב סירב לראות את מה שהילדים ראו כה בברור, אורית
הייתה מכשפה. ממש כמו אמה החורגת של שלגיה - עדי ועדה חיכו
לתפוח המורעל.
על אף השיפור הקל במצבם הכלכלי, החיים נראו נוראיים אף יותר.
עדי ועדה חרדו מכל רגע ששהו לבדם עם אורית, ומצאו מפלט ברחוב
ליד הירוק של פחי הזבל."
"ואוו ממש עמי ותמי הא?", אמר ליצן החצר.
"אולי ואולי לא. עמי ותמי מצאו בית ממתקים."
"ומה עדי ועדה מצאו?" שאל הקול בסוף הכיתה.
"הם מצאו משהו הרבה יותר מסוכן וממכר משוקולד או כמה סוכריות
צבעוניות. יום אחד כשעדה חזרה הביתה היא מצאה את עדי יושב
בפינת חדרם מכורבל בעצמו, נע קדימה ואחורה באיטיות, ממלמל
לעצמו.
'מה קרה עדי?! אתה בסדר?', שאלה בדאגה. היא התקרבה אליו וראתה
כי הוא אוחז בזרועו הימנית בכאב. 'היד לא זזה. היא לא מתיישרת.
עדה תצילי אותי. תעזרי לי עדה!' צרח בפאניקה ותפס בזרועה עם יד
שמאל.
'מה קרה עדי, ספר לי'
'היא התחרפנה... היא התחילה לזרוק חפצים, אין לי מושג מה גרם
לה להשתגע ככה...  ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא רצתה. היא
תפסה אותי ביד והתחילה לעקם לי אותה. כשהתחלתי לצרוח ולבכות
היא רק צחקה, צחוק מרושע כזה. עדה היא משוגעת, קוקו לגמרי'
דמעות תכלת הציפו את עיני השקד של עדה.
'אל תדאג עדי, אני אעזור לך. אני יודעת מה אנחנו צריכים לעשות.
אני יודעת. אנחנו צריכים לברוח'
'לאן יש לנו בכלל לברוח?! לפח אשפה? נגור כמו הומלסים? לא...
עדיף כבר לסבול פה'
'יש לי רעיון יותר טוב... יש שמועות על מקום מיוחד, במרכז תל
אביב, מוקף בעצים, ירוק, בטוח. יש שם פרחים, פרחים עדי! והשמש
באמת מפציעה שם. בוא נלך לשם עדי. בוא'
הם חיכו לחשכת הלילה שתסלק את חשכת היום, והחלו בדרכם. הם הלכו
בדרכים, מתחמקים ממכרים ושוטרים שפטרלו באפלה.  הלילה זחל לו
אך חיפושיהם לא הניבו פירות. בבוקר המחרת ישנו בגן שעשועים עד
אשר גנן סילק אותם בפרעות. בלא יכולת להתעלם עוד מבטנם המקרקרת
החלו לחפש בפחי האשפה של סניף מקדונלד'ס מקומי. לאחר ששבעו ככל
הניתן המשיכו בדרכם הלא ברורה."
"נורא מרתק... יש עוד רבע שעה צלצול... אולי תשחרר אותנו
כבר?", אמרה ילדת הכדור.
"אני מצטער להודיע לך שיש לנו שיעור כפול היום. תצטרכו לסבול
את סיפורי עוד קצת."
ילדי הכיתה הרעימו קולות של אכזבה עמוקה.
"בלילה כבר כמעט נואשו מחיפושיהם. לבסוף הופיע האור בקצה
המנהרה, זאת שמתחת לכביש.  שם פגשו באיש שמח במיוחד וטוב לב.
עדי ועדה היו בטוחים שהיה רופא עקב המזרק ושאר הציוד הרפואי
שהיה ברשותו. הרופא התעניין בבריאותם והציע להם תרופה שיכולה
לפתור את כל בעיותיהם ולרפא את כל מכאובי ליבם. תמימים
ומשוכנעים בטוב ליבו של האיש, עקב אחריו עד שהביא אותם למקום
שהיה יכול לפתור את בעיותיהם. בתוך ה 'ריאה הירוקה' של תל-אביב
מצאו לעצמם מקום שלו יכלו באמת לקרוא 'בית', מקום בין שווים.
שם כולם השתמשו בתרופת הפלא, עד שיום אחד הציעו לעדי ולעדה
להשתמש בה.
'ילד רוצה שוקולד?', שאל אותו אחד מבני הבית ופרץ בצחוק.
עדי ועדה שבחייהם לא טעמו את טעם השוקולד התפתו מיד להפצרות בן
הבית. השוקולד  הירוק הביא אותם לתחושת אופוריה והשכיח מהם את
כל הכאב בליבם ואת השדות האפורים שפעם הקיפו את ביתם.
הסוכריות הצבעוניות הראו להם עולמות חדשים - מעבר לכל דמיון.
יצורים ותחושות שמעולם לא הכירו הפכו לפתע לכל עולמם. כך עבר
לו שבוע וחודש ושנה. עדי ועדה כבר היו בני חמש-עשרה.
ערב אחד הכל השתנה. עדי ניסה בפעם הראשונה להזריק לעצמו את
תרופת הפלא שעליה דיברו כל דיירי הבית. עדה סירבה. מפחדת מן
המזרק - או יותר נכון מן הכאב שבזריקה - יצאה לטיול לילי לשדות
אפורים שמעולם לא הייתה בהם, אך הזכירו לה את ביתה הישן. בן
בית עקב אחריה והציע לה את שרותיו בתור מלווה.
'בואי איתי לסמטה. אני רוצה להראות לך משהו יקירתי, ממתק חדש
שהמצאתי'
בסמטה נתן לה בקבוק זכוכית, והבטיח שבתוכו תמצא מיץ פטל מתוק.
עדה שתתה, הנוזל השקוף באמת היה מתוק. כשסיימה לשתות את כל
תכולת הבקבוק התעלפה לפתע. הדבר האחרון שזכרה מאותו לילה היה
דמותו של בן ביתה רוכן לעברה. כשהתעוררה מכנסיה היו מופשלים
ושלולית דם קטנה אפפה אותה.
הרגשה של אי-טהורות וטשטוש התפשטה בכל גופה. מפוחדת קמה וחזרה
לאיטה לעבר הבית."
"וואי איזה נורא זה, כאילו, אם זו הייתי אני הייתי מתה מפחד",
אמרה ילדה שישבה על יד ילדת הכדור.
"איזה מטומטמת היא. מה היא הסכימה לשתות?", אמר ליצן החצר.
"אתם צודקים. היא לא הייתה צריכה לשתות. החוויה גררה אותה
לתקופה של דיכאונות קשים.
היער הירוק מסביב - כבר לא היה כל כך ירוק, והשמש כבר לא ליטפה
במגעה החם. למרות זאת, עדי ועדה סירבו להמשיך הלאה, אל הלא
נודע. כך המשיכו חייהם. עוד שבוע עוד חודש ועוד שנה עברה לה
בביתם שפעם היה ירוק, וכעת, היה כה אפל ואפור."
"למה הם לא ברחו? איזה סתומים!", אמרה ילדת הכדור.
"הם פחדו, הם לא ידעו מה מחכה להם בחוץ. הם העדיפו את הבית הזה
מאשר לחזור למכשפה." אמר הקול מסוף הכיתה.
"נכון, צודק, הם פחדו. הם נשארו שם עד שניידות משטרה התפרצו ל
'ריאה' וגאלו אותם מסבלם. עדי ועדה נשלחו למעצר. סיפור חייהם
עורר סערה ציבורית גדולה. אביהם התעורר בוקר אחד וראה בכותרות
את תמונות ילדיו האהובים. בלי לחשוב לרגע לקח את מעילו והחל
לרוץ לתחנה, לגאול את ילדיו. בבית המעצר אוחד האב עם ילדיו.
השופט הסכים לשחרור בערבות ועדי ועדה חזרו לביתם הישן שם גילו
שהוא איננו עוד שדה אפור, כפי שהיה, אלא מקום פורח וחם."
הכיתה, בפרץ של התרגשות מחאה כפיים.
"תגיד עדי, מה קרה לאורית? ולילדים?"
"אחרי שילדיו ברחו האב סוף סוף פקח את עניו והעיף את אורית
מביתו. הילדים נגמלו מסמים אחרי תהליך קשה וממושך. הם החלו
ללמוד בבית-ספר משלים ושם השלימו את תעודת הבגרות. עדי התגייס
ליחידה מובחרת ועדה הייתה לחיילת מודיעין מצטיינת.לעדה נולד
ילד - זיכרון יחיד מאותה טראומה בסמטה. הילד הוא בן גילכם
לדעתי. עדה לעולם לא מצאה אותו. הוא נלקח ממנה על ידי רשויות
הרווחה.
כיום עדה עדיין מחפשת אחריו וחושבת שהוא לומד בבית הספר הזה."
המשפט האחרון עורר את הכיתה ומיד כולם פרצו בדיון סוער לגבי
זהותו המסתורית של אותו ממזר.
הקול המסתורי מסוף הכיתה שתק.


בסוף אותו יום לימודים ניגש הילד המסתורי אלי:
"אני חושב שאתה יכול לעזור לי... ואני לעדה..."

                     

כל הזכויות שמורות לשחר צוק ולמיסטרי גירל.