אני מסתכלת עליך בראי
אפילו כזה שאינו מזכוכית,
אפילו כזה שעשוי זכרונות.
מתבוננת. ושוב
והעיניים שלך מבריקות.
ורק אני זו שיודעת
שהעיניים שלך בודדות
שאת מוקפת בקור
שאת רוצה להתגעגע, ואין לך למי
אין לך את מי לזכור.
את עדיין מחפשת
בפינות, במסדרונות, בחדרים
מחפשת ברחובות,
במבטים.
ואפילו כבר אינך דומעת
כל כך יבשת בתוך תוכך
הכל רדום, הכל שומם
אפילו את אינך...
את אומרת לי "זה חורף", אין לי מה לדאוג
כבר היו לך אביבים
קצרים
פשוט, את לא כמו כל האחרים.
את כמו פרח, של שדות
שעוברים ומריחים.
ואולי נוגעים קלות-
לחוש שהוא קצת רך
ואף אחד לא באמת נשאר איתך
שלך

את אני. ויש בי שתיים.
אמיצות.
זו שמעיזה לדעת, זו שמעיזה לקוות.

עודני מתבוננת,
תראי כמה אנחנו יפות.