נהורך הנאור
את צצה,
ונדמה ממחתרתי כי זרחה עליי השמש
ושאין אורה עליי כפי היה אמש
ניכרת עליי אך זורחת בתוכי
כצל אחרי בכל פיתול ומפניי דרכי.
ואני שוב מבין כמה עני אני כשאינך
בכמה הרבה עוד יכול אני לחייך.
אני שוב מבין שכשאת נעלמת גם אני נעלם
שאני אוהב משמע אני קיים, אני אוהב! (מדופלם)
שאם עם אהבתי איני מתמודד
כן, אני בעצם קצת מתאבד.
שמה שכיניתי לשכוח בעצם לברוח
ושכל הכאב הוא חבלי ה"לפרוח",
כי לשכוח כבר הוכח שאיני יכול
ויש מטרות שלמענן אסכים לסבול.
שאהבה היא כאב ומשכך כאבים
ושזה לא משנה, אם באמת אוהבים.
שרומנטיקה היא ההפתעה התמידית
למרות שמקננת ציפייה עתידית.
שאהבה היא אמיתית בדיוק כמציאות
ואם היא חלום אז השנייה היא סיוט.
שפשוט טבעתי באהבתך הברוכה
ומעט מן הגעגוע חשוב להערכה.
ושעד כמה החכם לומד מכל אדם
ושמורה כמוך לא תהיה לי לעולם
את נעלמת,
אך הספקתי איתך ללמוד:
שלפני שלומדים מטעויות של אחר
לאדם עצמו ללמוד צריך לאפשר,
וכדי שילמד ויפנים לאין ערך
עליו להכתיב המקצב והדרך.
ואדם הלומד אינו לעולם צודק
שכן הנלמד ממלא מקום הריק.
אז תודה שזכיתי ותקווה שאזכה
...לחזות בנועם ולבקר בהיכלך.