גילעד!

גילעד הוא משוגע לכל הדעות, כולם אוהבים אותו אבל כולם יודעים
- הבן אדם משוגע! לא כזה מהמשוגעים שהולכים איתך מכות כי תפסת
להם את החניה או כאלה שעומדים באמצע אבן גבירול וצועקים "דצע,
דצע, דצצצצצצע!!!!" כמו המשוגע שגר על ספסל מתחת לבית שלי. גם
לא משוגע כמו הדפוק הזה שמחרבן מתחת לעצי דקל ואחר כך שורף
אותם ואומרים עליו בעיתון שזו איזו סטיה מינית... או משהו כזה.
גילעד הוא משוגע חיובי כזה. אחד שכותב סיפורים פסיכוטים
מגניבים על ישראלים שיורים טילי אביגדור על קלקיליה כתשובה
לקסאמים, אחד שמפסל דמויות שמפחידות אפילו ילדים גדולים, אחד
כזה שבוהה בנקודה ביקום ושיודע בודאות ששם - שם בנקודה ההיא
נמצאות כל התשובות לכל הסודות הכי כמוסים. אבא שלי אומר שהוא
בטח דפוק עוד מהילדות "בטח אמא שלו הפילה אותו על הראש כשהיה
קטן" הוא אומר. אפשר להגיד עליו הרבה דברים אבל דבר אחד בטוח.
הבן אדם מקורי! לא משחקים ולא חרטא...מקוריות! זה מה שמנחה
אותו. הוא גם חבר מצויין!
יום אחד בא אלי עם ראיון חדש: אחי - איזה מגניב היה פעם לפני
איזה 250 שנה?! למה אתה אומר את זה? אני שואל. הרי לפני 250
שנה היה די מבאס: הרי עוד לא היה נייר טואלט וגם לא סכיני
גילוח לבנות ולכל הכוסיות היה מלא שערות ברגליים!...    נכון!
אומר גילעד. אבל היתה אחלה אופנה!... אופנה? אני שואל...
כן! תחשוב איזה מגניב יכול להיות לקום בבוקר, להתלבש טיפ טופ,
לחגור את החרב שלך ולצאת לרחוב...יותר טוב מזה אין!
איזה בן זונה תופס לך את החניה של הסוס, אתה בלי להתבלבל נעמד
עם חזה מתוח, שולף את החרב שלך ופותר ענינים! אין יותר טוב
מזה!
הסתכלנו אחד לשני בעיניים וידענו מיד! שעוד היום מחזירים את
החרב לאופנה!
זה לא יהיה עוד אחד מהדברים השטותיים שאנחנו עושים ביחד
שגורמים לאמא שלי לתפוס את החזה ולהגיד לאבא "מה יהיה אברהם?
מה יהיה?...הילד בן 25 ועדיין מדבר עם הגרב המטופשת הזאת שעל
היד שלו". אמא שלי אף פעם לא הבינה אותי את גוטה ואת גלעד! יום
אחד רציתי לעשות אותה שמחה ואמרתי לגלעד שאני רוצה להחזיר לשפה
העברית מילים שכבר לא משתמשים בהם ורק אמא שלי עוד השתמשה בהם
כמו "גזוזטרה" וכאלה. החלטנו שנתחיל בקטן ונחזיר את המילה
"שלום" במקום "להתראות"! אנשים כבר לא אומרים שלום כשהם
הולכים! רק "להתראות" וחבל כי שלום זו אחלה מילה! סיפרתי על זה
לאמא והיא מיד תפסה את החזה מלמלה משהו על עונש שהיא קיבלה
מאלוהים ואחר כך התקשרה לאבא ולהורים של גילעד.
לי ולגלעד זה לא שינה שההורים דיברו כל שבוע בטלפון, אנחנו לא
אמרנו יותר אף פעם "להתראות" רק "שלום" ואחרי כמה זמן ראינו
שעוד אנשים משתמשים בזה והיינו מאוד גאים בעצמנו! זה עבד
מצויין גם עם "כל טוב" אבל הרבה פחות טוב עם המילה "הידד" .
"הידד" לא ממש רצתה לחזור לשפה...
בכל מקרה, הראיון להחזיר את החרב לאופנה היה כל כך מצויין! כל
כך פרקטי וכל כך יצירתי שפשוט לא יכולתי לסרב. בערב דיברתי על
זה עם גוטה וגם הוא אמר שזה ראיון מצויין! אמא בדיוק נכנסה
לחדר כשאני וגוטה סגרנו את הפרטים הקטנים. היא עמדה מופתעת
איזה כמה שניות ונעלמה בצרחות... "אברהם!!!!!..... הילד שוב
מדבר עם הגרב!!!!"....לא מבין את האישה הזאת. לא מסוגלת
לפרגן!
תמיד שנאה את גוטה. אף פעם לא קראה לו גוטה! תמיד "הגרב
המטופשת הזאת על היד של הילד!" אפילו אז ליפני 20 שנה כשהיועצת
נתנה לי את גוטה כי לא הפסקתי להשתין המיטה, גם אז אמא לא סבלה
אותו! "הילד נקשר לגרב המטופשת הזאת אברהם...אני אומרת לך".
למחרת בבוקר הלכנו אני גלעד וגוטה לקנות חרבות בדיזינגוף סנטר.
אני רציתי חרב נינג'ה אבל גלעד אמר שאנחנו לא ביפן וחרב נינג'ה
זה לא יהיה מקובל כאן. הרבה יותר טוב חרב של אנגלים! הוא אמר.
אני לא ידעתי איך נראית חרב של אנגלים אבל הסכמתי עם גלעד! גם
גוטה הסכים.
כל היום הסתובבנו בדיזינגוף סנטר, לא מצאנו חרב של אנגלים.
חיפשנו בכל החנויות. אפילו בחניות בגדים, עד שבסוף איזה מוכרת
קראה למאבטחים שהעיפו אותנו מהסנטר כי גוטה נשך אותה בתחת.
גילעד אמר שביפו בטוח יש חנות חרבות אז נסענו ליפו. לא עבר
הרבה זמן עד שמצאנו את מה שרצינו. קנינו כל אחד חרב עם נדן
שמתאימה לנו לבגדים והיינו מאוד מרוצים. אנחנו נהיה אלו
שהחזירו את החרב לאופנה אמר גילעד בחיוך מרוצה. הוא עמד מול
חלון ראוה שהשתקפנו בו והסתכל עלינו. "יכול להיות שאתה תופס לי
את החניה בחור" אמר גילעד לדמויות שלנו בחלון ראוה... שנינו
הזזנו ככה את הסנטר במין חצי עיגול כמו אז ליפני שהרבצנו
לשולמן בגלל שקילל את אחות של גילעד. בלי לדבר שנינו שלפנו את
החרבות שלנו וניפחנו את החזה. גוטה היה ככה עם הראש למטה
והסתכל עלינו חצי מחייך. פתאום יצא אלינו המוכר מהחנות עם
שבריה ביד והתחיל לצעוק "מה יש לכם יא מג'נונים" תלכו מין בו
ליפני עלי שוחט אותכם! "אתה רואה" אמר לי גילעד בשימחה, "זה
כבר עובד!". החזרנו את החרבות לנדן. קדנו קידה קטנה לעלי שנראה
כאילו לא מבין מה נפל עליו והמשכנו מרוצים לדרכינו. גוטה אמר
שאנחנו גאונים! שזה הראיון הכי טוב שגילעד הביא בזמן האחרון.
גוטה תמיד עודד אותנו. כשהליצנים מהבקו"ם שאלו אותי מה אני
רוצה לעשות בשרות הצבאי אז גוטה אמר להם שצבא זה לא בישבילי.
הם מיד הקשיבו לו! עוד באותו היום הייתי משוחרר! גוטה גם אומר
לד"ר סגל כל מה שהוא רוצה לשמוע. ככה אני לא צריך להתמודד
איתו. גילעד הוא בחור יותר חכם מימני אז הוא הולך לד"ר סגל בלי
גוטה!
הלכנו לנו ככה בתל אביב עם החרבות שלנו. מרוצים עד השמיים. כל
האנשים הסתכלו עלינו בהערצה. ידענו שזה תופס!"הידד" צעק גילעד.
גם אני צעקתי "הידד". כולם רוצים לקנות חרבות עכשיו.
בו נפתח חנות חרבות של אנגלים גילעד אמרתי לו. "לא!" אמר
גילעד. אנחנו מקוריים! אצלנו זה לא בישביל כסף! אצלנו זה
טהור!...טהור!... לגילעד היה את המבט הזה בעיניים כמו אז בדיוק
לפני שקיבל את ההתקף הראשון. הפעם הוא לא קיבל התקף. הוא סתם
עמד כמה דקות באמצע הצומת שבין בוגרשוב לקינג ג'ורג עם החרב
ביד.
המשכנו ככה את היום מרוצים עד השמיים. שלוש פעמים שלפנו את
החרבות על אנשים שרצו לישב איתנו סיכסוכים ותמיד הגענו להבנות
איתם, קדנו קידה בסוף והמשכנו לדרכינו עם חזה נפוח.
מאז שהייתי קטן רציתי להיות מגלה ארצות. זה תמיד נראה לי מקצוע
הגון ומכובד. אמא לא אהבה את המקצוע הזה ואף פעם לא פירגנה לי.
"תהיה נורמאלי זה מספיק לי" היא הייתי אומרת. לא הבינה אותי אף
פעם! פעם גוטה ניסה לדבר איתה אבל היא רק בכתה ובכתה ומילמלה
שוב ושוב את אותו משהו על עונש מאלוהים ועל זה שזה הכול מהנגים
הדפוקים של אבא. תיראי אותי עכשיו חשבתי לעצמי והרגשתי ממש כמו
מגלה ארצות.
בדיוק בשיא הכיף... בדיוק אז כשהרגשתי הכי מגלה ארצות בעולם.
עצרה לידינו ניידת משטרה ושני שוטרים קפצו מימנה החוצה.
"בו'נא יא דפוק! תוריד ת'חרב מיד ותרד מהכביש" צרח השוטר השמן
על גילעד. גילעד הזיז את הראש לאט לאט ימינה לכיוון של השוטר.
אני הזזתי את הראש שמאלה לאט לאט. הכל נהיה שקט פתאום. הכל היה
בהילוך איטי כזה. רק מוסיקה קלאסית קלילה התנגנה לה באויר. אני
וגילעד נעמדנו מול 2 השוטרים בתנוחה הכי שאקלית שהצלחנו לעשות
עם החרבות שלופות.... "דפוק" אמר גילעד לאט והזיז את  הראש
בחצי עיגול ימינה...."אמרת דפוק?"...התחלנו להתקדם אל השוטרים.
הכל קרה לאט, בהילוך איטי. גוטה התרומם לשמאלי ושאג שאגת קרב
לכיוון השוטרים שהעליבו אותנו...הכל קרה כל כך לאט....
בתחנה ניסיתי להסביר לחוקר ניסים את כל מה שקרה. גם גוטה ניסה
אבל החוקר ניסים תפס אותו מיד בגרון ודפק לי וואחד כאפה לפנים.
אף אחד לא רצה לשמוע על זה שאני וגילעד גאונים ושהחזרנו את
החרב לאופנה...אנשים קטנים!
הכל השתנה כשד"ר סגל הגיע עם אמא. אמא בכתה מאוד ומילמלה עוד
פעם על העונש מאלוהים והגנים הדפוקים של אבא. רציתי לספר לה על
זה שאני וגילעד החזרנו את החרב לאופנה שתהיה גאה בי. רציתי
לספר לה שלקחו את גוטה לחקירה ואני לא יודע איפה הוא, רציתי
לספר לה איזה קטעים היה כשנלחמנו בשוטרים הפאשיסטים וגוטה כל
הזמן צעק "חוליגאנים! חיות!...מדינת משטרה" וכשזה לא עזר הוא
התחיל לעשות קולות של מפלצות ואיך שהשוטר השמן אמר באוקי טוקי
שלו "תשלחו לי מיד תגבור יש לי כאן שני שישיות עם חרבות
שמשתוללים" והזאתי מהצד השני של האוקי טוקי שאלה אותו אם יש
פיגוע והשמן רק תפס את היד הפצוע שלו ולא ידע מה לענות לה....
רציתי לספר לה שכשהכניסו אותנו לאוטו משטרה ראיתי איזה ילדה
שצעקה "הידד"....הייתי כל כך גאה בעצמי....כמו מגלה ארצות! אבל
אמא רק בכתה ומילמלה....
עכשיו הכול סבבה. אני וגילעד שוב במרגוע. כיף לנו כאן. אפילו
נתנו לנו להיות ביחד בחדר. ד"ר עמיקם אמר שאני המגלה ארצות הכי
טוב שהוא ראה! הכל הסתדר לנו. אפילו גוטה איתנו בחדר. הוא עמד
בחקירה כמו גבר אפילו שהוציעו לו עין! לא אמר עלי ועל גילעד
מילה רעה.
גילעד שוכב עכשיו על המיטה עם המבט הזה בעיניים. בוהה בנקודה
בחלל ויודע! שם...שם בנקודה הזאת יש את כל התשובות לכל הסודות
הכי כמוסים....
דפוק הגילעד הזה... אני אומר לכם.