יושבת לבד, עצובה. ובכלל אין לי סיבה להיות עצובה. אבל מה אני
אעשה שככה סתם בא העצב ומתיישב לי על הכתף. וזה שלא ניסיתי
להגיד לו שילך, דוקא ניסיתי, ואפילו עשיתי מין 'פו' קטן כזה של
אויר, אבל זה אפילו לא הזיז אותו קצת. והעצב הזה, כמה קטן, ככה
מציק. מזמזם לו איזה שיר עצוב שאני חושבת ששמעתי פעם ברדיו.
והנה הוא נכנס לי לעין, זה מתחיל לשרוף, ויורדות הדמעות, ואני
בכלל לא מבינה למה, כי הכל מסתדר כמו שצריך להסתדר, והכל בסדר
בחיים שלי. והוא ממשיך להציק לי ואני כבר כמעט מתייפחת, רוצה
להפסיק אותו, אני אעשה הכל שיפסיק, רק יפסיק, שיזוז ממני, אני
לא אוהבת להיות עצובה. אז אני הולכת למטבח ולוקחת את הסכין
הגדול הזה. נו, הסכין שאמא חותכת איתו את הבשר, עם הלהב הענק.
ואני בכלל לא רוצה לעשות שום מעשה שטות, אני רק מנסה לאיים על
העצב, אבל המניאק הקטן שום דבר לא מפחיד אותו, גם לא זה שאני
אומרת לו שאני הולכת לחתוך את עצמי לחתיכות אם הוא לא מפסיק.
אז הוא רק לוחש לי שהוא ימצא מישהו אחר לשבת לו על הכתף ולזמזם
את השיר שלו.