חמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה פסע פומרנץ ברחובות עירו.
והנה עתה, כשהוא צועד בהם שוב נמרצות ככל שנתאפשר לו, כאדם
היודע היטב לאן מועדות פניו, עולות במוחו תמונות ישנות מרחובות
אלה ממש. מפעם לפעם מוסבת דעתו לפרט זה או אחר שנשתנה בנוף
העירוני: שדירה חדשה, שם של רחוב, בניינים חדשים ובתי עסק
וממכר שלא זכר. בסופו של דבר נשארה העיר אותה עיר, חשב, אך
דומה שתמורה רבה חלה בה בשנות היעדרותו. האם גם ביקיריו חלה
תמורה דומה? תהה.
את כתובת ביתו זכר, אך במספר הטלפון לא יכול היה להיזכר ויהי
מה, כאילו מעולם לא היה קיים במוחו. ניסה את מזלו בספר
הטלפונים, אך לא מצא שם לא את שמו ולא את שם אישתו, ועל כן רק
שלח מברק בדואר אוויר, לאמור כי מתעתד הוא להגיע. הוריו מתו זה
מכבר, וקרובים אחרים לא היו לו.
ביגע רב עלה בידו להשיג את הכספים הדרושים עבור כרטיס הטיסה.
הוא - סוחר אמיד המקפיד להעניק מעשר ואף יותר לנזקקים, נזקק
בעצמו לנדבה ! בעל כורחו בלע את גאוותו והבטיח להשיב את הכסף
לנודבים. מאחר וכל מעייניו נתונים היו לעניין זה, לא הכין עצמו
לבעיות שצצו בעת הנחיתה. תעודותיו נעלמו כלא היו לאחר התאונה,
ולא ניתן היה להתחקות אחריהן. גם לא ידע לומר את שם המלון בו
השתכן לפני כן, ואף אם היה יודע, מי מבטיח בידו שאכן שמר
הפונדקאי את חפציו ? בכל זאת, חמש שנים עברו. בזכות חמש השנים
הללו קיבל תעודת תושב זמנית מהמדינה אליה הגיע לרגל עסקיו.
היטב הובהר לו שזהו רק פתרון ארעי, מעין טלאי משפטי שיאפשר את
שהותו במדינה בלא דרכון או מסמכים מזהים כלשהם, ויאפשר לו לצאת
אותה. בקונסוליה של ארצו השיבו פניו ריקם, והודיעוהו כי עליו
להמציא תעודות ומסמכים מזהים קודם שינפיקו לו דרכון חדש. מאחר
ואצה לו הדרך לראות את פני רעייתו והילד, לא נטה להתווכח אתם
יתר על המידה. היה בטוח כי בשדה התעופה תצפה לו אשתו, ובעזרתה
יוכל להוכיח את זהותו ולקבל תעודות חדשות. לא חשב לרגע שאפשר
והמברק לא הגיע לתעודתו. והרי ברי לו שכך אכן אירע, אחרת כיצד
ניתן להסביר את היעדרותה ? נתנו בידו אשרת שהייה של שלושה
שבועות, כמו היה תייר מן המניין. פקיד רשות ההגירה לא שת ליבו
אל הסבריו - בפנים חתומות הושיט לו את האשרה, ומייד החל מטפל
בעניינו של הבא אחריו בתור.
במעותיו האחרונות קנה כרטיס נסיעה ברכבת אל עיר מגוריו. גם
בבית הנתיבות לא ציפה לו איש, ומאחר ולא נשתיירו בידו כל
מזומנים, נאלץ לכתת רגליו אל ביתו, הליכה של יותר משעה וחצי.
לא קל היה עליו הדבר, לאחר חמש שנות תרדמת. שריריו לעולם לא
יחזרו להיות מה שהיו פעם, אמר לו הרופא בבית החולים למעוטי
יכולת, אליו הובא לאחר התאונה. למקום העלוב לא היה תקציב אלא
לטיפולי פיזיותרפיה הכרחיים.
כך הצליע פומרנץ בעירו, כשהוא לבוש בכל רכושו, והחל מדמה בלבו
כי אפילו הרחובות על שמותיהם החדשים והעצים שצמרתם האמירה
ברבות השנים, מתנכרים לו. ז'נדרמר עמום מבט ומצוחצח מדים, אשר
עמד בקרן רחוב, לטש אליו עיניים חשדניות ולפתע עזב מקומו והחל
לקרוב אליו. עיניו של פומרנץ אורו לכשזיהה את השוטר. הנה מצא
מכר בכל הזרות הזו ! נעמד מולו, מחייך, וציפה לזיק הכרה בעיניו
של איש החוק. אך הלז המשיך לנעוץ בו עיניים ואף כיווץ גבותיו,
דבר שהעכיר את פניו הכעורות ממילא. פומרנץ נרתע מעט לאחור.
'האינך מכיר אותי ? הלא אני מר פומרנץ, הסוחר,' גמגם, 'במשך
שנים נהגתי  לעבור לידך לעת בוקר !'
'מר פומרנץ ? מר ?' גיחך הז'נדרמר. 'ובכן, אדוני הכבוד,'
נגע בשולי כובעו כמלעיג, 'בפעם הבאה שאראה אותך או מי מחבריך
מסתובבים כאן ברחובות וזוממים ללסטם אזרחים ישרים, אעצור אותך
בעוון שוטטות !'. פומרנץ נשאר נטוע על מקומו ולא הוציא הגה
מפיו. בעיניו פעורות התבונן בז'נדרמר מתרחק ממנו, כשהוא שוחק
לעצמו 'מר ! נו באמת, בימינו כל פושט יד מבקש להיות אדון
!'.
פומרנץ המשיך לצעוד וכעבור רגעים מספר הגיע אל ביתו. בית דירות
היה זה, ולמרות שנבנה לפני שנות דור, תוחזק היטב ונראה כמעט
חדש. פומרנץ נעמד לפני הבית, לקח נשימה ארוכה והחל לצעוד לעבר
דלת הכניסה. בעודו פוסע בשביל האבנים הצר, נשמע לפתע רעש,
ולפני שהבין מה בדיוק קרה, הורטב כולו על ידי ממטרה. הוא בעצמו
התקין את הממטרה, נזכר, וכיוון אותה כך שתחל לפעול מידי ערב
בערבו. עתה נראה שבעצמו הביא על עצמו את הרעה הזו. כיצד יוכל
להופיע כך בפני רעייתו, כשמלבושיו הבלויים רטובים ושיערו דבק
בפדחתו ?
הסתכל אנה ואנה, כמו מחפש מהיכן תצוץ ישועתו, וכבר אמר לשוב
לאחור ולחכות עד שיתייבשו בגדיו, אך לבסוף נמלך בדעתו ונכנס
בדלת הראשית. התייגע במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, שם נמצא
ביתו, והוא נושא עמו את התרגשותו הרבה, כנשוא סיזיפוס את סלעו.
כשהגיע פומרנץ לדלת מעונו, עצר לרגע, הסדיר ביד גסה את שיערו,
והקיש חלושות בדלת. המתין רגע, ומשלא נענה הקיש בשנית, זו הפעם
במשנה מרץ. מבעד לדלת הגיע לאוזניו בכי תינוק, רחש דיבור עמום,
ולאחריו קול צעדים קרבים. הדלת נפתחה כדי סדק, ומאחוריה הגיחה
אישה כבת ארבעים לערך, הלבושה בשמלת בית פרחונית וסינר מהוה,
הקשור סביב מותניה. האישה הביטה לרגע קצר בפומרנץ, ולאחר
הפליטה 'מה רצונו של איש ?' פומרנץ כמו התכווץ, 'קרלה ! האינך
מזהה אותי ? זה אני, בעלך !' אמר בקול דק וצווחני מחמת
התרגשותו. קרלה פתחה את הדלת אך נשארה עומדת במקומה, חוסמת
בגופה את פתח הכניסה, 'אכן כן, זה אתה. מי היה מאמין ? חשבתי
שמישהו חמד לצון כשקיבלתי את המברק ההוא. למען האמת, ייחלתי כי
מישהו חמד לצון' ענתה בפנים קפואות, משזיהתה את העומד מולה.
נדמה היה שפומרנץ הופתע קמעה מקבלת הפנים הקרירה אליה זכה.
פתאום נתן ליבו לכך שעודו ניצב בחדר המדרגות. חיוך נבוך עלה על
פניו כשאמר, 'הו קרלה, איך התגעגעתי אליך ! חכי שתשמעי את
הקורות אותי כל הזמן הזה, אכן סיפור ראוי לשמו ! נפגעתי בתאונה
ממש ליד המלון בו לנתי, ואושפזתי בבית ...' את דבריו שיסע
זאטוט כבן שש שנים שצץ לפתע לצד אמו, ודרש במפגיע 'אימא, מי
האיש הזה ולמה הוא רטוב ? מדוע הוא לובש בגדים מוזרים כאלה ?'
פניו של פומרנץ אורו באחת, הוא כרע על ברכיו, כך שראשו הגיע אל
מול ראשו של הילד. 'מנדל ? הזהו מנדל שלי ? ראו כיצד גדל, ממש
גבר קטן נעשה ! מנדלי, האינך זוכר אותי ?' הזאטוט נסוג והסתתר
מאחורי שולי שמלתה הרחבים של אמו, כשהוא נמנע בכך מידיו של
פומרנץ שהושטו לעברו. 'אימא, מי האיש הזה ? כיצד הוא יודע את
שמי ?'
פומרנץ ביקש לענות, אך מבטה של קרלה הרתיע אותו, ודבריה
העוקבים הלמו בו, 'מנדלי, האיש הגיע על מנת לקבל תרומה. לך לך
בינתיים אל אבא, ואני אסיים אתו'.
'קרלה, מה פשר הדברים האלה ? מדוע אינך מתירה לי להיכנס ?
בוודאי עודך הלומה על שום שיבתי מן המתים לאחר עת כה ארוכה. אל
דאגה, יקירתי, במהרה ישוב אשר היה קודם, נחזור להיות משפחה
שלמה ומאושרת ..' הזדקף פומרנץ ואמר בקול סדוק, כמו מפקפק
בדברי עצמו.
גם אם עשו הדברים רושם כלשהו על קרלה, לא ניכר הדבר במבטה
המרוחק. 'הבט, דברים השתנו כאן בתקופה בה חשבנוך למת. לאחר
שלוש שנים הוכרזתי כאלמנה, ובשנה הרביעית פגשתי את רודי,
ונישאנו. אני מצטערת, אך אין לך עוד מקום בבית זה'. עודה מדברת
ואל הדלת קרב אדם לבוש במכנסיים קצרים בלבד, אשר אחז בידיו
תינוק. התינוק געה בבכי וקרלה נטלה אותו מידי האיש, הצמידה
אותו אל חזה וחלצה לו שד ורוד. בכיו של התינוק התחלף בקולות
יניקה, וקרלה החוותה לעבר האיש שנעמד לצדה באומרה: 'זהו בעלי,
רודי'. פומרנץ פלבל בעיניו כשפיו פעור קמעה. 'רודי, זהו בעלי
הקודם, שמת, עליו כבר סיפרתי לך'. כמי שכפאו שד הושיט פומרנץ
ידו ללחיצה, אך רודי לא נע וידו של פומרנץ נותרה פשוטה באוויר
ככלי אין חפץ בו. 'אני באמת מצטערת,' הוסיפה קרלה, 'אך ישנם
דברים שמוטב להניחם כפי שהם. אני נשואה כעת, אוהבת את בעלי
ומטופלת בשני ילדים. מנדל אף אינו יודע שרודי אינו אביו
האמיתי, ורודי אוהב אותו ממש כפי שהוא אוהב את אלכס הקטן'.
פומרנץ, אשר לא השיב דבר, נראה מנותק מעט מן הסובב אותו. קרלה
פנתה לאחור כשאלכס עדיין יונק בתיאבון משדה, ואילו רודי סגר את
הדלת בפנים זעופות מה, משאיר את פומרנץ בחוץ. דקה ארוכה עמד
פומרנץ אל מול הדלת הטרוקה של מה שהיה פעם ביתו, ולאחר סב על
עקביו והחל יורד לאיטו במדרגות. כשיצא החוצה הבחין כי כבר ירד
הערב. הרחוב עדיין מוטל היה באפלה, מחמת שפנסי הרחוב מודלקים
תמיד כשעה לאחר רדת החשכה, לשם חיסכון. פנה פומרנץ כה וכה, שמא
יזדמן לו מכר משכבר הימים. משלא ראה נפש חיה החל משרך דרכו
במעלה הרחוב העלוט, כשהוא מדמה בנפשו שהאפלה שבלבו התפרצה
החוצה מחזו, וכמו החשיכה את החלד כולו.

נכתב בהשראת סיפור של ש"י עגנון