בין הכסאות. לגמרי בין הכסאות. לא לדאוג הכל יסתדר, אני אקום,
וכרגיל עם יד מפלסת ויד חותכת אני אעבור את זה. יד מסוככת,
מסתירה את הפנים שלי מהעולם. כרגיל אני לבד בזה. בודדתי את
עצמי כמו שרק אני יודעת. אבל אני אתמודד. הבנאדם הראשון שאכפת
לו. שבאמת אכפת לו. שלא פה כי יש מצב ולא פה כי אני חרשנית,
ולא פה כי יש לו משהו להרוויח מזה. מישהו. ולא, גם אליו החומות
לא מוכנות ליפול. הם נשארות, יציבות כתמיד, מלאות אדישות,
חסרות רגישות ורחמים. הדמעות שלי כאילו רק מגביהות אותן שהרי
הן עשויות פוליטירן. ולא, אני לא מדברת. רוב הזמן שותקת. לא,
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני שותקת, אני שותקת בנושאים
הכאובים. מה שצף זה השמחה, מה שיש ממנה (שאם יורשה לי לציין זה
כמויות מסחריות), אבל גם העצב באותה כמות, נשאר בפנים, קבור
מתחת לכל שכבות הניילון שהקיפו אותי, פעם ועוד פעם ועוד
פעם...
נצח יקח לשחרר אותם, וגם הוא כנראה לא יספיק. על כל שכבה
שתפתח, על כל שכבה שמישהו יצליח לקרוע ממני, ברגע הפגיעה
יווצרו כמה במקומו.
יש אחד ויחיד שבפניו נפתחות כאילו דלתות בניילון. במחילות
ארוכות מפותלות עד כאב, הוא מצליח להגיע לכל מקום. אחד ויחיד,
לא שייך לי, חלק ממני כמעט. היחיד שרואה מה נמצא שם מתחת,
היחיד שיכול להכניס את היד, להגיע ללב, להרגיש את הפעימות.
היחיד שיכול גם לעקור אותו.
בברזל מלובן מדי פעם נפגעות שכבות ונושרות. אני נשארת פגיעה
אבל לא לזמן רב, הניילון מתחיל להגליד. החומות הן מה שנבנה
אצלי הכי מהר. יותר משיער, מציפורניים ועור, הניילון שומר על
עצמו.
מי חשב שלדמעות יש כל כך הרבה כח, לקבור תחתן אנשים חיים.
השכבות לאט לאט מתחילות מתגרמות, ואני נשארת מבודדת בפנים,
יכולה לשמוע, אבל בקושי נושמת. יכולה לראות אבל בקושי מרגישה.
יכולה לתת ובקושי לקבל. יכולה להכיר אבל לא להיות מוכרת.
השעון מתקתק, הזמן יעשה את שלו, אדישות היא לא הצד החזק שלי.
זה יקרה כשכבר לא תשאר לי ברירה ביום שיפלו השמיים.
השמיים יפלו קרוב לוודאי כשתקרת הניילון האישית שלי תתמוטט
עלי, אני רואה אותו בה. ביום הזה שבו אני אמות מהניילון של
עצמי, אני כבר לא אוכל לנשום, ולא אוכל להיות מוצלת על ידי אף
אחד, אפילו לא על ידיו. אפילו לא על ידי היחיד שיכול לפתוח
פירצה בחומה להושיט ולהחזיר לי את הדופק. רחוק לו מדי להושיט
את היד, ולכן אני פשוט אעלם.