היה זה יום שלישי, אמצע החורף של שנת 2005. גשם זלעפות ירד
בשמי הארץ מצפון ועד דרום, ממזרח ועד מערב. חזק לפי הגובה. אני
יצאתי מהבסיס שלי מאוחר, כי המפקד שלי החליט להשאיר אותי. אני
בסכסוך מתמשך איתו, והוא ידע שזה היום היחידי שאני יכול לפגוש
את חברה שלי שגרה בירושלים, ולכן עשה לי דווקא.

לבסוף יצאתי, בסביבות השעה 18:00. לא רק בבסיס יש לי בעיות, גם
עם האנשים יש לי בעיות. החברה די דוחה אותי, לא בגלל שאני אדם
רע, אלא בגלל הנטייה שלי להסתכסך עם אנשים, ולהיות ביקורתי יתר
על המידה שלא כצורך. הדבר הטוב היחידי הוא שלפחות אני מודע
לבעיה שלי, רק שאין לי ממש פיתרון אליה. ולמרות כל זאת יש לי
חברה, והיא מקסימה והיא הכי דואגת לי בעולם, ואני בטוח שיום מן
הימים אנחנו נתחתן ונהווה משפחה מאושרת. יש לנו כימיה מדהימה.

בכל אופן, בגשם זלעפות, עם המדים הרטובים, הלכתי אל תחנת
האוטובוס ומשם עליתי על אוטובוס לירושלים. כשהתיישבתי
באוטובוס, דבר ראשון הסתכלתי החוצה, אפילו שהאוטובוס לא נסע.
ככה אני נוהג לחשוב על חיי, ולנסות להבין מה אני עושה לא נכון
- ואז לא להצליח ולהיכנס לדיכאון, אפילו ברמות של מחשבות על קץ
לחיי.

לפתע הרגשתי מקל נוגע בי. ראיתי אותו, אבל הוא לא ראה אותי.
היה זה בנאדם הנראה בערך בגילי. הוא חיפש מקום לשבת - הוא היה
עיוור.

הוא שם את המקל שלו בין המושב שלו למושב שלי, הוריד את התיק
שלו בזהירות והתיישב, בשקט מופתי. אני המשכתי להסתכל על החלון
וחשבתי לעצמי שוב איזה בנאדם אטום אני, שאני רואה עיוור ואפילו
להניח את התיק לא יכולתי לעזור לו. המשכתי להסתכל על החלון,
בזמן שאותו אדם הוציא את הדיסקמן מהתיק, שם אוזניות גדולות
והחל לשמוע מוזיקה.

המחשבות הרעות שתקפו אותי מקודם התחלפו באחת במחשבות על מי הוא
האיש הזה ומה סיפורו. כל כך סיקרן אותי לדעת איך הוא מסתדר כך
בחיים. זאת אומרת, אני לא מסתדר בחיים ואני רואה, אז הוא, על
אחת כמה וכמה יותר קשה לו.

לאחר כחצי שעה של נסיעה במחשבות על הבחור, צלצל הסלולרי שלו.
הוא הוציא את הטלפון בקלות מן הכיס, וענה לשיחה. השיחה נשמעה
רגילה לגמרי, ואני כמו בחור טיפש חושב ששיחה כשבנאדם עיוור
מהצד השני צריכה להיות שונה משיחה רגילה. הקשבתי לשיחה, יכולתי
לנחש שזאת אימו שדואגת לשלומו כאשר קול של אישה נשמע מהצד
השני. לא יכולתי לשמוע מה בדיוק נאמר בשיחה.

לאחר סיום השיחה, הבחור ניסה להכניס את הסלולרי לכיס אך הוא
החליק לו ונפל מתחת למושב. אני ישר קפצתי על הטלפון והבאתי
אותו שוב לידיו. הוא אמר לי תודה ושלא הייתי צריך, הוא היה
מסתדר לבד. אמרתי לו שזה המעט שיכלתי לעשות.

אחרי דקתיים של שתיקה ושנראה שהנסיעה תימשך ברגיל לפתע שאלתי
אותו: "אז איך?"
הוא שאל אותי "אז איך מה?"
שאלתי אותו "איך זה לחיות ככה בלי הראייה?"
הוא אמר לי: "מסתדרים, זה מה שיש."
שאלתי אותו: "זה מלידה?"
הוא אמר: "לא."
תחקרתי לעומק: "אז איך זה קרה לך?"
הוא אמר בתקיפות: "למה זה כל-כך מעניין אותך?"
עניתי לו: "אני בנאדם סקרן, מהרגע שהתיישבת רציתי לשאול
אותך."
הוא ענה לי בכניעה: "טוב, אז ככה... אני רק שנה עיוור. נפצעתי
קשה בפיגוע בנתניה, והראייה שלי נהרסה. אומרים שאולי יצליחו
להציל אותה בעתיד."
הסתכלתי עליו, לא ידעתי כל כך מה להגיד לו. "וואו, זה מזעזע...
ואיך אתה עכשיו? החיים שלך השתנו בטח מן הקצה אל הקצה..."
הוא ענה לי: "אכן כך."
"זה יהיה חטטני מבחינתי לשאול איך הם השתנו?" שאלתי.
הוא ענה לי: "כלום לא אותו דבר."

נהיה שקט של דקה.

ואז המשיך את דבריו: "אני בדרך כלל לא נוהג לדבר עם אנשים על
זה, בטח לא סתם בנאדם שפגשתי במקרה באוטובוס, אבל היות שאתה
נראה לי ממש מסוקרן, אני קצת ארחיב לך."
הוא המשיך: "לפני הפציעה, תמיד היו סובבים אותי אנשים: חברים,
מכרים, משפחה, הכל... עכשיו נשארתי רק עם מי שאני אוהב ודואג
לי. כל השאר נעלמו כמו הראייה שלי."
היססתי בתשובה: "זה לא יפה... אם זה היה קורה למכר שלי, בחיים
לא הייתי נוטש אותו."
הוא ענה לי במהירות: "אתה לא יכול לדעת. אנשים לא עושים את זה
בכוונה, הקשר מתנתק. מי כמוך שבצבא יודע שזה קורה."
"איך ידעת שאני בצבא?!" ישר שאלתי.
הוא השיב: "אההה איזה פלא, אני רואה!!!"
עניתי:"באמת?!"
הוא ענה: "לא, נראה לך?! נגעתי בטעות בכומתה שלך וזיהיתי."
צחקנו.

"יורשה לי לשאול בן כמה אתה?" שאלתי לבסוף.
הוא ענה לי: "אני היום בן 20. אני נוסע לירושלים לכותל, להניח
פתק תודה לאלוהים, על כך שהשאירנו בחיים."
אמרתי לו בהתלהבות: "מזל טוב! שיהיה לך רק טוב!"
"תודה רבה."
אמרתי לו: "נראה שאתה מתמודד עם זה בצורה טובה מאוד."
הוא ענה לי שהוא משתדל הכי שאפשר, הוא חייך אליי ולאחר מכן שם
עליו את האוזניות וחזר למוזיקה.

מבחינתי דבריו של העיוור היו התשובה גם לחלק מבעיותיי. ואני
חזרתי לחלון שלי. הפעם כבר לא הייתי כזה בדיכאון. אם הוא מצליח
להתמודד עם החיים בצורה כל כך טובה למרות כל המגבלות שהוטלו
עליו, אז אין שום סיבה שבעולם שאני לא אצליח.

השיחה איתו הכניסה לי קצת פרופורציות. והגשם בחלון קצת נחלש
והשמש החלה לבצבץ מבעד לעננים הנמוכים, עוד מעט מגיעים.