[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי אדימקס
/
ראש ממשלת יפן

חשבתי על זה ואנשים שאין להם קורדינציה, הם מה זה מסכנים.
כאילו אין להם חיים כשחושבים על זה. הם לא יכולים לנסוע
במכונית ולדבר בטלפון באותו זמן, לא יכולים ללכת מכות עם שני
אנשים באותו זמן, לא יכולים לבחור מוצרים בסופר ובאותו זמן
לבחון את הכוסית שעוברת מולם עם עגלה של תינוק, שלא נדבר על זה
שהם לא יכולים לבדוק אם זה תינוק או תינוקת. לא יכולים לזיין
ולנשק ולומר משהו נחמד לאשתך, לא יכולים ללכת ותוך כדי להביע
פליאה, לא יכולים לאכול ולקרוא באותו זמן, והם לא יכולים לקפוץ
ממגדל במקומה 100 ולהישאר בחיים. סתם, את זה גם אני לא חושב
שאני יכול.

בכל אופן, יש לי חבר שיש לו בן דוד שכל הזמן עושה דברים ממש
מגניבים. אני מת לפגוש את הבן דוד הזה שלו כבר. חבר שלי מספר
לי שבן דוד שלו יודע לקפוץ לגובה 2 מטר מהמקום, ושהוא היה אלוף
העולם בשחייה, ושהוא יודע להטיס מטוסים, ושהוא היה ראש ממשלת
יפן, ושהוא מדבר 9 שפות שונות. ועוד כמה דברים. זה ממש מעורר
אצלי קנאה. כי לי יש בן דוד שלא עושה כלום חוץ מלהגיד
"אנציקלופדיה" בגרפס. למרות שזה מגניב קצת.
בכל מקרה, החבר שלי הבטיח לי שמחר אני נוסע איתם לאשקלון לפגוש
את המשפחה שלו ואת הבן דוד שלו בארוחת ערב. אז נורא התרגשתי.
ביום שישי נסענו אני והחבר שלי והמשפחה שלו לסבתא רבה שלו שגרה
לבד מאז שבעלה מת כי החתול שלהם נשך לו את האוזן. מאז, גם
החתול מת. אז כשהגענו לאשקלון, זה היה נורא מרתק, אף פעם לא
ביקרתי באשקלון לפני. כשהגענו אל הסבתא רבה שבעלה מת, היה ריח
טוב שעלה מהמטבח, אבל זה לא עניין אותי כי הייתי להוט לפגוש את
הבן דוד של החבר שלי. כבר התיישבנו לאכול והוא לא בא. לא היה
לי תאבון, הרגשתי מרומה. חבר שלי כל הזמן אמר שהבן דוד שלו
תמיד מאחר כי יש לו תמיד פגישות. האמנתי כי אני אוהב לחשוב
שאנשים לא משקרים ולא ציניים. אני שונא ציניות, זה כזה דבר
חרא, לדוגמא, פעם אחת חבר שלי היה אצל עוד חבר שלי ושאלתי אם
אני יכול לבוא, אז הם אמרו "לא! נראה לך? אתה לא מוזמן!" אז לא
באתי כי האמנתי שאני לא מוזמן, אחר כך הם לא הבינו למה לא באתי
ואמרו שאני דפוק.
לאחר שאכלתי בחוסר תאבון שתי קציצות, שלוש מנות מרק, סלט,
אורז, פול, תפוחי אדמה אפויים, ועוד קצת דברים טובים, אני
וחברי הלכנו לשחק במחשב. לאחר זמן מה, שמעתי התרחשות מסוימת
מכיוון הסלון, שיערתי שהאלוף שלי הגיע. התרגשתי, פרפרים בבטן,
אם כבר הזכרתי חרקים בבטן, יש לי מחלה כזאת שנקראת תולעים
בבטן, זה כשיש תולעים בבטן. ויש לי את המחלה הזאת. אבל זה לא
חשוב עכשיו. בקיצור, הלכנו לומר שלום, ואז זה קרה...
הוא פשוט עמד שם, לא כמו שתיארתי אותו (2 מטר של שרירים, חסון,
ויפה...) אלא הוא פשוט עמד שם. או יותר נכון ישב. הוא ישב על
כסא, כסא גלגלים.

חזרתי הביתה עם הרגשה מוזרה, לא הייתי בטוח אם זה אכזבה או
הרגשה של הפתעה מסוימת, מה שבטוח ריחמתי על החבר שלי, שנאלץ
לספר לי את כל השקרים האלה בגלל שהתבייש בבן דודו.
פתאום נורא התגעגעתי לבן דוד שלי שיודע לעשות גרפסים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ואף על פי כן
נוע תנוע"











בעלה של אנה
ניקול סמית מספר
על החיים לצד
אשתו הצנומה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/06 21:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי אדימקס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה