היא פתחה את שתי עיניה. הפרפר עדיין ישב על קצה אפה הסולד,
מדגדג ברפרוף כנפיו הכחולות את פניה. היא עצמה שוב את עיניה,
מדמיינת לעצמה. היא באמצע שדה מוריק, מלא פרחי בר ריחניים.
פרפרים ססגוניים עפים להם הלוך ושוב, מעל ראשה ומסביב, ממלאים
את ליבה באושר. היא עוצמת את עיניה, נשכבת לה באמצע כר הדשא
הירוק, מריחה את ריחם המתוק של הפרחים, מרגישה את טעמו החמצמץ
של החמציץ שבפיה. ראשה שוקע בתוך הדשא הגבוה והירוק, רוח קרירה
מנשבת מעליה, מלטפת את ראשה קלות. כשפתחה את עיניה, היא שכבה
במיטתה בעלת המצעים השחורים. היא הביטה בתקרה הצבועה בשחור,
בארון השחור שהיה מלא בבגדים שחורים, בקירות השחורים והקרים,
המנוכרים, הקרחים- חסרי תמונות. שערה השחור היה מפוזר ברישול
על פני הכרית הנתונה בציפית שחורה, עיניה השחורות, החודרות,
בהו בחלל. העגיל השחור שהיה לה באף נצץ באור השמש, ושבר את
קרניה, הופך אותן לקשת של שלל צבעים, שנראו לה שחורים מתמיד.
מבטה היה חלול, ריק, ומי שהיה מביט בה כרגע היה יכול להיות
בטוח שהיא משוגעת. ואולי באמת הייתה. לאחרונה, היא בכלל לא
ידעה מה קורה אתה. אימא שלה, שהייתה יועצת בבית ספר בשכונה,
והייתה בטוחה שהיא מבינה אותה, אמרה לה שזה נורמלי לגילה,
ושהיא פשוט נמצאת בשלב ה"חיפוש העצמי", שלב ש "בני נוער רבים
בני גילך עוברים". אבל בשבילה כל השטויות של אימא שלה היו
בולשיט, תורה אחת בדויה ומופרכת, שנשמעה כלא יותר מניחוש לא
מוצלח של מישהו שניסה למצוא סיבה. אבל לא הייתה סיבה. היא פשוט
לא ידעה מי היא, מה היא, לאן היא שייכת. סתם כך. לא היו לה
בעיות מיוחדות: היא באה ממשפחה אמידה, יש שיאמרו אף עשירה
במידת מה, בת יחידה לשני הורים תומכים ואוהבים- עורך דין מצליח
ויועצת בית ספר. היא נחשבה לתלמידה טובה, העובדה שלא היו לה
חברים ממש לא הזיזה לה, וכך גם העובדה שמעולם לא היה לה חבר.
החתול השחור שלה, סקלטון, היה חבר נאמן מספיק. כל עוד היא
מילאה את חלקה בעסקה ונתנה לו אוכל, הוא מילא את חלקו על ידי
ישיבות ארוכות בחדרה, ובהייה תמידית סביבו בעיניו הצהובות,
הנוצצות. תמיד כשהייתה נכנסת למצבים סתומים שכאלה, סקלטון היה
בא, מתיישב בחיקה הדומם ומתלקק ברעש, הרעש היחידי שנשמע אז
בחדר כולו. היא הרגישה את גלי הטירוף המלטפים באים, מחבקים
אותה, מאמצים אותה לחיקם, נעימים כמעט כמו גלי הייאוש שתקפו
אותה לעיתים. היא נכנעה להם במהרה, שוקעת בדיכאון העמוק
והמתוק, המוכר כל כך. הוריה היו בסלון, עסוקים בשגרת יומם, לא
שמים לב לקיומה, בערך כמו בכל יום מתוך 16 השנים שעברו עליה עד
כה. ההזיות החלו. היא ידעה שהיא נכנסת עמוק יותר ויותר, נשאבת
לתוך הדיכאון כאל חור שחור ופעור, כאל תוך פיה הנפער בצרחה
אילמת לעיתים, בעתות משבר שצצו ועלו לפניה לעיתים קרובות.
קרובות מדי. היא עיוותה את פיה בחיוך מריר- מתוק, חיוך שאולי
לא היה כלל חיוך, ופזלה אל קצה אפה. על קצה אפה הסולד ישב פרפר
כחול- שריד יחידי משדה הבר המוריק.