הוא דפק על דלת ביתה בשעה שהיא קראה ספר.
היא ניגשה לדלת, הציצה בזכוכית המגדלת הזעירה, לקחה נשימה
עמוקה, ופתחה.
"שלום לך", אמר בהיסוס, כשהיא עוצרת את מבטה על ברכו הרועדת.
"אוה, שלום גם לך," אמרה בקרירות.
"אני יכול להיכנס?" שאל כשהוא מנסה לקרוא את הבעות פניה
וגופה.
היא היססה מעט, ומיד הורתה לו להיכנס. הכיצד תוכל לסרב ולפספס
את ההזדמנות לשיחה, לה ציפתה זמן כה רב?
הוא נכנס, הביט מסביבו והיא אמרה לו שהוא יכול לשבת.
הוא התיישב, תוקע מבטו בנעליו. זמן רב רצה לשוחח איתה, להסביר
לה, כל כך הרבה דברים.
"מה שלומך?" שאל אותה, כשהוא מציץ בעיניה.
אילו תחושות עברו בו, עקב מבטה.
"אני בסדר, מה איתך? יש סיבה מיוחדת שבאת הנה?" לא התאפקה
ושאלה את השאלה הזו, שיכלה אף להימצא בגדר שאלה רטורית, מפני
שידעה היא את התשובה לבואו.
"אני רוצה להסביר לך, אני לא יכול יותר," אמר כשעצב חבוי החל
מתגלה.
"אין כבר מה להסביר, ראיתי שמעתי, הבנתי." אמרה באפיסת כוחות.
הוא נאנח, "תני לי הזדמנות להסביר עוד פעם... בבקשה" אמר כמעט
בתחנונים.
כמה שאני מתגעגעת למגע שפתיו, לחיבוקו החם... חשבה לעצמה ומיד
פסלה את מחשבותייה.
איך היא יכולה לחשוב כך כשהוא בגד בה?
"אתה לא חושב שכבר שמעתי הכל?" שאלה.
"אוקיי. את לא הבנת נכון מה קרה."
"אני לא הבנתי נכון מה קרה... הבנתי." אמרה בציניות.
"זה היה סתם חיבוק ידידותי, לא יותר מזה," אמר כשהוא ממשיך
לבחון את פניה.
"אל תבזבז מילים, ראיתי, וזה לא היה נראה ידידותי בכלל, זה היה
נראה כאילו אתם, כאילו אתם..." היא פרצה בבכי חרישי, מכסה פניה
בשתי כפות ידיה.
הוא לא היה מסוגל, אסף אותה בזרועותיו, ונשק למצחה.
"אל תבכי יפה שלי, אני אוהב אותך, אני נשבע שמעולם לא היה ואין
בינינו קשה אחר מלבד ידידות. זה הכל, היא הייתה זקוקה למישהו
תומך."
היא הביטה בתדהמה בשתי עיניו, מנסה להיאבק בזרועותיו העוטפות
אותה, שוב עברה בה הצמרמורת המדהימה שהרגישה תמיד במחיצתו...
"זקוקה למישהו תומך?! ואת התמיכה הזו היא לא הייתה יכולה לקבל
ממישהו אחר?!" שאלה.
הוא נאנח, אוחז בה כאילו מפחד שתיעלם לו.
"היא ניסתה להתאבד," אמר בשקט ושתק.
היא הייתה בהלם. היא מכירה אותה כל כך הרבה שנים, מדוע לא
הייתה יכולה לפנות אליה לקבלת עזרה?
היא חסכה את השאלה הזו...
משום מה היה יותר חשוב לה להיות איתו, אחרי חודשים של שתיקה.
היא הפסיקה להתנגד לחיבוקו.
היא התרפסה על חזהו, מניחה ראשה על צווארו.
"אני... אני אוהבת אותך כל כך ו... לא יכולתי יותר בלעדיך..."
אמרה בבכי.
הוא ניגב דמעותיה באצבעותיו, ונשק לעיניה.
"גם אני לא יכולתי יותר בלעדייך, אהובתי, את לא יודעת כמה
שכאבתי בימים ובלילות, ואת לא רצית אפילו לשמוע... הו, אני כל
כך אוהב אותך..." אמר כשהוא עצמו מניח לראשו להישמט על כתפה.
אחרי זמן מה של שתיקה ותהיות, הרימו ראשיהם, הביטו זה בעיניו
של זה, ושפתותיהם נפגשו...