עוד לא עיכלתי את זה. קשה לחשוב על זה. מנסה להתרחק. מנסה
להדחיק. אבל תמיד כשאני כבר לא חושבת, כבר לא קשורה, מישהו
מופיע ומזכיר. מישהו מהעבר שכל המשותף ביננו היה זה. אנשים
פשוט באים ומזכירים את מה שכל כך התאמצתי להדחיק. והכל חוזר
שוב.
שוב הוא, דמות גבוהה, תמיד בשחור, לא מגולח כמה ימים, אם
עיניים קצת אדומות. רזה ושותק, חושב על משהו חמור, להוציא חיוך
אי אפשר. אלכס. אלכסנדר פ...ל. אסור להגיד שם, אני יודעת. פשוט
רציתי שתשמעו. שם כל כך רציני, נשמע מכובד.
בנאדם פשוט כל כך, אבל מסובך כל כך. רק המחשבה שהעזתי לקום
וללכת עושה לי רע. היה לי לאב, ובנה לי בית, מצא לי משפחה.
אימץ אותי אל חיקו. ואני, אגואיסטית... פשוט קמתי ועזבתי.
המחשבה שהעזתי לעשות את זה עד היום מכאיבה לי. תמיד הייתי
עקשנית. אף מאמן לא הצליח לשבור אותי במשחקי כוחות. כשהפכתי
למאמנת עצמי, הבנתי עד כמה קשים המשחקי כוחות הללו אבל עדיין
הייתי טובה בזה כל כך. גם הוא לא הצליח. הוא כנראה ידע שזה
המשחק שלי. משחק מכור.
לא ניסה. עזב את זה בהתחלה. לא התאמץ אפילו. זה לא מה שציפיתי.
שיראה שהוא מסוגל. הרי פחדתי ממנו כל כך. הוא היה מנצח בקלות.
כנראה לא בנאדם של משחקים. לא כמוני. וזה בהחלט היה משחק מכור.
מכור לו, כמו שאני הייתי מכורה לו. אם הוא רק היה אומר משהו.
כל דבר. שהוא רוצה שאני אשאר, שישאל למה אני לא נשארת. כלום.
פשוט הינהון ו"תעשי מה שאת רוצה". זה כבר לא בחוקי המשחק.
זה המשחק שאני לא מכירה. הוא זורק לי את הקובייה ואני צריכה
לראות, האם יש לי את הביצים להשאר אם ההחלטה שלי אבל להפסיד כל
כך הרבה. או להשתפן ולהישאר אם כל מה שיש לי אבל מלאת בושה. לא
יכולה להאשים אותו, אני התחלתי אם משחקים. והמשחק שלו היה ברמה
אחרת. רמה מעליי. הפסדתי בלי להתחיל אפילו. לא השתפנתי אבל
הפסדתי אותו. הוא כבר לא היה שלי יותר.והמקום הזה כבר לא היה
לי לבית.הימרתי על יותר ממה שיכולתי נפשית ופיזית כאחד. פיזית
אני מחלימה אבל נפשית, המוות הגיע כמעט מיד. מוות קצר ו"לא
מכאיב".
הפסדתי הכל. וכשהקובייה הגיעה לידי הפלתי אותה בלי להבין מה
אני עושה. כשהקובייה הגיעה לידיו הוא השתפן, לא אמר מילה, לא
עצר.
זכרונות של שבע שנים, אבל רק זכרונות...