אני שוכב במיטה הנקייה, הלבנה
הטלוויזיה מולי ואני צופה בה
הקריין מקריא את שמי
אני נאנח, נאנק

והכאב הפיסי הוא בלתי נסבל
אך קשה יותר הכאב על קרוביי
חלקם יודעים שאין סיכוי
חלקם מאמינים שיהיה שינוי

ובא האיש בחלוק הלבן
ואמר שזה רק עניין של זמן
והם מסתכלים, לא מעכלים
אני יודע שהוא מדבר, אך לא שומע
בתוך תוכי אני יודע

אך אני לא מתכוון לוותר
אף פעם לא וויתרתי
ויש הרבה דברים שלא הספקתי
ואז נשמע הצליל המוכר
מסדרות הטלוויזיה
צפצוף ארוך שמבשר...
 

פתאום אני מתעורר