אהובה, דמעותייך לא שוות לאף אחד.
הן יקרות מפז, אסור לבזבזן.
כאב ליבך מורגש על בשרי כצריבה של ברזל מלובן.
מחשבותייך מתרוצצות במוחך בין אלפי מחשבות אחרות, מחפשות מוצא,
מנסות לברוח.
פיך שותק ולא מדבר, אינך אומרת מילה.
הכאב נשאר בפנים, סגור.
הוא אוכל אותך מבפנים, מעקל כל פינה. הורס אותך לחלוטין.
ואוהבייך רואים כיצד אינך מחזיקה מעמד, כיצד את מתמוטטת. חומקת
מבין אצבעותיהם.
רואים כיצד את נשברת לחתיכות כזכוכית.
בוכים עלייך, כואב להם. לא רוצים שיהיה לך רע, רוצים בשבילך את
כל הטוב שבעולם.
רוצים שתחייכי ותשמחי, ולא תדעי רוע. רוצים לעזור, לעזור לך
להשיג את השקט שמגיע לך יותר מכל דבר אחר.
הם אינם יכולים לראותך בוכה, הם אינם יכולים לשמוע שכואב לך.
הם אוהבים אותך!
את חשובה לי, אני לא יכולה לעבור יום בידיעה שכואב לך.
אני רק רוצה שיהיה לך טוב, אני רק רוצה שתחייכי.
אקריב את חיי למענך אם בזה תחפצי.
רק שתשמחי.
רק... תחיי.