כשהוא התקרב אליי, שולח מבטו הקר והנחוש לעבר עיניי התכולות,
ראיתי איך חיי עטים להם מול פניי.
איך כל העצב נגוז, כל החששות והפחדים נעלמים כלא היו.
האושר והתקווה נמוגים גם הם, בעודי בוהה ביצור הצמא האוחז בי
בחוזקה ונועץ בי את מבטו החד כעין סכין הננעצת הישר בליבי.
הוא שלח ידו אל ראשי, מסובב אותו בעדינות, מלטף את שיערי
בציפורניו הארוכות.
כשהתקרב עוד יותר, לפתע הבחנתי עד כמה הוא מושך. עד כמה אני
רוצה לשהות בחברתו עוד ועוד.
נתתי לו לשלוט בי כבבובת סמרטוטים ישנה.
עוד לפני שהספקתי להאריך במחשבה, הוא החל לנשק לצווארי. ברכות,
אך בנחישות- כאילו רצה בעוד מועד להשביע את הרעב שגער בו זה
מכבר.
נשיקותיו הפכו דוקרניות יותר, חודרניות יותר.
יכלתי להרגיש איך ניביו החדים ננעצים בתוך עורי, מנקזים ממני
כל טיפת חיים שעוד נותרה בי.
הוא השליכני אל הרצפה הקרה, הקשה, בעודי בוהה בחלל החשוך
ומרגישה איך גופי גוסס בייסורים, איך לא ונותר בי ולו קמצוץ
קטן של יכולת להניע את גפיי.
קולו העמוק, הגברי, נשמע כמהדהד בראשי; "התצטרפי אליי, אהובתי,
חפצת ליבי ונשמתי? התרקמי לעצמך חיים חדשים עמי, חיים בהם לא
תצטרכי לחשוש כלל ממגרעות החיים? לצערי, אם תסרבי להצעתי, אאלץ
להשאירך כאן למות. לחיים לא תשובי עוד, כי אם אינך מעוניינת
בכך." הוא נשען לכיווני, מטה אוזן למשמע קולי החלוש, העייף.
לא התמהמהתי ולו לרגע. רציתי אותו. רציתי אותו בכל נימי גופי.
רציתי לחיות לצידו ולא לעזוב. לא אותו, ולא את העולם, אליו
הספקתי להקשר כל כך בכל עשרים שנות חיי.
גייסתי את כל הכוח שעוד נותר בי, מספיק כוח בשביל להשמיע ציוץ
שבקושי נשמע, ציוץ שאומר "אשאר עמך."
ברגע זה כבר הייתי חלשה מכדי להבחין במתרחש.
אני רק זוכרת איך הרגשתי כאב חד מפלח בגופי, בעודי נאנקת
ומתעוותת בכאב עז. כאב של מוות. מוות פיזי.
הוא החזיק בידי והרגיעני.
לאחר שניות ספורות שנדמו כנצח, פקחתי את עיניי למראה עולם חדש
לגמרי, אך למעשה אותו העולם.
דברים נראו אחרת, אך למעשה נשארו אותו הדבר.
ואז, כאילו אחז בי דיבוק, נעצתי את ניביי החדים כתער בפרק כף
ידו אשר אחזה בי עד לאותו הרגע, שואבת לתוכי את כל האנרגיה של
חיי החדשים.
חיי כערפדה, שתישאר כך לנצח.

שרון.