יומיים וחצי צעד אבן עזרא עם הפסקות קצרות בדרכים ובשבילים בין
שדות נרחבים וכרמים, כשרק לעתים רחוקות ראה  כמה בקתות  של
האיכרים, המעבדים תמורת קיום דל את  השדות והכרמים, השייכים
לאדוניהם. לכאן לא היה כל טעם להיכנס , מלבד אולי לשתות אצלם
מים, שאלוהים ברא אותם והם שייכים לכל אדם המבקש לשתות. ההלך
בדרכים החליט, שהוא אכל מספיק ואפילו יותר מדי בשעת החתונה
ועתה מוכן היה להתקיים מבלי לאכול, כמו גמל הצועד ימים שלמים
בחולות המדבר, לאחר שהוא ממלא את המחסן שבקיבתו בכמות מים
גדולה, ששתה בנוונה מדבר או בטרם יצא למסע.

הוא חישבן בדיוק את קצב הליכתו על פי  המידע שקיבל  מהעובדים.
הוא לא ניסה להצטרף לאחת העגלות, שעברו על ידו. כל אלה שנסעו
בכיוון, שאליו הוא הלך, היו עמוסות מעל ומעבר בפרי שדות או
חביות שנערמו לגובה רב והיו קשורות  היטב בחבלים. יש שגם
העגלונים, כדי להקל על הבהמות צעדו על ידן ברגל ורק מזמן לזמן,
כאשר העגלה נתקעה באיזשהו מכשול, הצליפו בהן באכזריות, עד
ששוב פתחו במסע.
בערב שבת, כפי שתיכנן, נר שני לחנוכה, נכנס אבן עזרא, כשהוא
לבוש בגדים קרועים ופניו מכוסים באבק  שהעלו השוורים, המושכים
את העגלות הכבדות לעיר, שלשווא ניסה לבטא את שמה. לא היה לו כל
צורך לשאול, היכן הרובע היהודי. כל הרבעים היו דומים זה לזה
וכמו כלב  מוצא את מקום מגוריו, אף המרוחק ביותר, על פי הריח
והסימנים שהוא משאיר במרחקים קצובים, ידע גם אבן עזרא  על פי
הסימנים, שגילה במשך שנות הנדודים הארוכות, למצוא בקלות את
הרובע היהודי. הוא התיישב במרכז הרובע על אבן בולטת והתבונן
בהתעניינות בבני עמו, שיצאו כנראה מבית הכנסת הקרוב ועתה הלכו
קבוצות קבוצות, משוחחים על דא ועל הא ואיש מהם לא שם לב לאיש
היושב על האבן. איש לא שאל אותו מה מעשיו על האבן בלב הרובע
היהודי וממילא לא הזמין אותו הביתה ללון אצלו.
אבן עזרא היה כבר רגיל לתופעה זאת, לאחר שהוא לא הסתפק בלימוד
בעל פה של דעות חכמים בתוך הספרים, אך יותר מכל למד בנדודיו את
אופיים של בני אדם.
החשכה החלה לאט לאט לטשטש את  פני בני אדם והיושב על האדן,
כשעל ידו עבר אדם קשיש ומכובד.
הוא  הרגיש מיד באיש היושב, נעמד מעליו ושאל: "האם אתה
יהודי?"
"שבת שלום אדוני. מאז שהמוהל מל אותי הנני יהודי. זר אני בעיר
הזאת. איש אינו מכיר אותי וממילא על אף השבת המתקרבת, איש אינו
אוסף אותי לביתו."
" אם ברצונך לבוא לביתי, אשמח לתת לך את הכבוד, כמו שאברהם
אבינו נתן למלאכים ולהתחלק אתך במזון, שהקדוש ברוך הוא העניק
לי ולבני ביתי".
"יברכך השם, שומר מצוות בעיר זאת", ענה לו אבו עזרא.
"לא, אדוני אינני נוח צדיק בדורו. בשום אופן לא. גם אלה, שעברו
על ידך, הם שומרי מצוות, אלא פשוט תוך להט השיחה או ויכוח לא
שמו לב  עליך ואולי  החשכה המריצה את צעדיהן ולא חשבו, שהיושב
הוא יהודי."
" ברוך כפליים, תהיה אדוני, שאתה מגן על בני עירך ומצדיק אותם,
אך איזה 'גוי' היה מתיישב דווקא במרכז הרובע היהודי, הנבדל כל
כך מיתר העיר ?אבל  תוך כבוד למלכת שבת, נפסיק את הוויכוח,
שמקומו ביום חול."
מיד אחרי שפתח את דלת ביתו, קרא הקשיש בקול שמח:
"ריינה,  תוסיפי עוד צלחת, זכינו לשבת לארח יהודי, הבא
ממרחקים!"
"ומה הוא המרחק?" שאלה תוך לצון בעלת הבית.
"כמעט שלושה ימים, מבלי שפרוסת לחם אף יבשה, באה אל פי!" הכריז
אבן עזרא.
הם התיישבו תוך תחושת חג לסעודת ליל שבת וכאשר הגיעו לגמר
הסעודה, ובעלת הבית התכוננה להוריד את הצלחות ולהשאיר מקום
מכובד שנרות השבת הדולקים בתוך  הפמוטות המשופשפים והמבריקים,
נשמע קולו של האורח"
" יש עוד איזה תבשיל בבית?"
הביט בעל הבית על האורח ובזכרו את תשובתו לגבי המרחק, שעבר בלי
אף פרוסת לחם יבשה, ענה לו, תוך רחמים:
"אמנם יש עוד עוף מבושל, שריינה הכינה אותו לכבוד  הסעודה של
מחר."
הוא היה בטוח, שהאורח יבין את ההסבר ויתאפק, אך אבן עזרא,
ובפרט ידידו הנאמן רעב, שמוכן היה , כמו גמל זה לנצל את
ההזדמנות ולאכול אפילו לויתן שלם, לו הוגש לו, ענה לו בקול
מבטיח"
"למה לנו לחכות למחר, כשאנו יכולים עוד הלילה ליהנות מבשר עוף,
המבושל בידיים הזריזות של אישתך ומחר בטוחני שהשם יעזור לנו
וימצא לנו מה לאכול!"
"מקובלים עלי דבריך" הסכים אתו בעל הבית וציווה על אשתו להגיש
את העוף.
"ומה נאכל מחר, אדוני בעל לב זהב?" התעקשה אישתו.
"שמעת, ריינה, מה  האורח שלנו  אמר לך:" בטוחני, שמחר השם
יעזור לנו!"
תוך אי רצון גלוי, אך רגילה  לשמוע את בעלה  ובאין רצון, לעורר
ריב משפחתי, נוכח  הנרות הדולקים, הביאה את העוף אל השולחן והם
אכלוהו כולו.
רק גמרו לאכול את העוף והשאירו רק עצמות בתוך הצלחות, לא התאפק
אבן עזרא ושאל שוב: "ונוסף לתרנגול הטעים, שאכלנו, האם יש עוד
תבשיל כלשהו?,
ענה לו בעל הבית תוך שמירה על סבלנות מירבית:
"כן, אורחנו הנכבד, יש לנו עוד תבשיל אחד, שאנו נוהגים לשמור
אותו בשביל הסעודה השלישית."
"אז למה אנחנו מחכים?" שאל אבן עזרא, "הביאי אותו ונאכל אותו
לכבוד "וינוחו בה" ומחר, נבטח בשם, שיסייע לנו.
כאן לא יכלה להתאפק עוד בעלת הבית  והעירה בכעס לבעלה:
"ראה, אהרון, מה עשית. הבאת לביתנו את הזללן הזה, שאינו מפסיק
לאכול ועכשיו הוא רוצה  לחסל את התבשילים, שהכנתי ליום שבת.
ומה נעשה בשבת ? האם נהפוך את  שבת קודש ליום צום, חלילה?"
ענה לה אבן עזרה: "אל נא תקראי לי בבקשה 'זללן'. אינני זללן
ואף פעם בחיים לא הייתי זללן. תביני  רק גבירתי היקרה, שבמשך
שלושה ימים לא באה לפי אפילו פרוסת לחם יבשה. ולכן, האמיני לי,
שלו ניתנה לי זכות בדרך לעלות לגן עדן, לא הייתי מתבייש  לבקש
אפילו מהמלאך גבריאל, שיגיש לי מחצית מבשרו של הלויתן או שווא
הבר. ולגבי המחסור במזונות מחר, אל לך לדאוג. אני בטוח, שמחר
ימלא לנו השם את כל מחסורנו. רק סמכי בו!"
"קודם אדוני, אינני " גברתי היקרה", אלא פשוט ריינה, אשתו של
אהרון ועלי מוטלת החובה, כעל כל אישה יהודיה, להגיש לשולחן
בבוא השבת תבשיל, שהכנתי ואין התבשילים באים מהשמים וצריך
לקנות אותם והם הם יקרים מאוד. אני מבטיחה לך, שכמוך אני בוטחת
בשם יתברך, אך אינני בטוחה, שאתה מסוגל להביא לביתי אפילו
קערה אחת קטנה."
"סמכי על השם, גבירתי, ותיווכחי, שאינני פטפטן, המבטיח סתם, אף
כי אינני  מקורב לשם, כמו  למשל רבנים, שהם  בדרגה מיד אחרי
השם, אף על פי כן, תזכרי את דברי ותסמכי על השם."    
כשבעלה, שדבריו של אבן עזרא מצאו חן בעיניו, הצטרף לבקשתו של
הרעב, הביאה גם את  התבשיל האחרון ואכלוהו.
למחרת קם אבן עזרא מוקדם מאוד ושם את פעמיו לבית הכנסת. הוא
ניגש מיד למקום המיועד למכובדי הקהילה, עלה על ההגבהה, שעליו
היה  מושבו של הרב, שעדיין לא בא, והתיישב בו. כאשר באו ראשוני
המתפללים לבית הכנסת וגילו קבצן זר להם, בגדיו קרועים
ומלוכלכים, מראה פניו מוזנח ופראי והיושב  בניחותא במקום הרב,
ניגשו מיד אליו וגערו בו ברוגז: "מה, אתה משוגע? קום מיד חצוף
שכמוך. איך העזת לשבת בכסא המיועד לרב. האם אינך יודע, שמקומך
על יד הדלת, אם הקבצנים המקומיים ירשו לך לשבת שם. האם אין
במקום, שממנו באת בית כנסת ובו מקום בחלק הקדמי, המיועד  רק
לאנשים מכובדים, המשלמים תמורת מקומותיהם ואף תורמים מזמן לזמן
פמוט או  קישוט אחר לבית הכנסת. נו, קום כבר  קבצן עלוב שכמוך
ותפסיק ללכלך את כיסאו של הרב!"
הקבצן, כאילו היה חרש, לא שם לב לצעקות שלהם ולא זז ממקומו.
כאשר  נכנס  הרב לבית הכנסת, קם כל הקהל לכבודו. הוא התקדם
לאטו למקומו, אך  מצא את המקום תפוס. מיד קמו הגברתנים ובעלי
כרס מתוך הפרנסים, המקורבים לרב, כדי ללמד לקח את הקבצן החצוף,
שראה את הרב ולא  פינה לו מקום. הם אחזו בכתפיו, בזרועותיו,
כדי להשליך אותו מהכיסא, אך הקבצן נאחז במשענות של הכיסא
ולמרבה הפלא  לא זז. פתחו עליו הפרנסים בחירופים איומים (חלילה
קללות בנוכחות כבוד הרב), עלבונות, כגון: "חצוף! חסר בושה!
מחונך ביער ביו החיות ולא בין בני אדם! וכדו'" מאום לא השפיע
על היושב. הוא לא הגיב לחירופים ולא זז ממקומו.
עד שהרב, שהתבונן במאבק  חסר תוצאות של חסידיו, הפסיק אותם:
"הניחו לו רבותיי! האם אינכם רואים  שהוא פשוט שוטה וחסר דעה.
האם  נעניש את המסכן, שבגורלו עלה להיות שוטה  וחסר דעה?"
כך קרה שבמשך כל שעת תפילת שחרית  המשיך 'השוטה' לשבת  ואילו
הרב עמד ליד ארון הקודש.
בטרם שפתח את ארון הקודש, כדי להוציא ממנו את ספרי התורה.
התרומם לפתע אבן עזרא, עלה בצעדים מהירים  על הבימה ובטרם הקהל
הבין מה רצונו של הקבצן החצוף, פתח:"רבותיי הנכבדים, על דעת
המקום וברשותכם האדיבה ברצוני  לשאת דרשה. הנושא, שאליו החלטתי
ברגע האחרון להתמסר הם דברי  כבוד הרב עלי: "שוטה וחסר דעה".
כרגיל וכידוע לכם בוודאי, יכולתי להתחיל במשפט הנדוש:"חכמים
היזהרו בדבריכם!"  יכולתי לטעון שכבוד הרב מיהר במקצת או שמא
בהרבה בקביעתו, שאני שוטה, מבלי שלא החליף אתי אפילו מילה אחת
ולא שאל מה סיבה להתנהגותי המוזרה. זה כאילו רופא נכבד, מבלי
שיבדוק אפילו בצורה השטחית את  הלקוח, שבא אליו, במקרה זה
לבית הכנסת, מודיע לו תוך ביטחון:" אדוני, חבל  לטפל בך וחבל
לבזבז  כסף על ביקורים אצלי. אתה אבוד וימי חייך ספורים!" אך
לאחר שנושא דרשתי איננו אני ולא  קביעתו המהירה של כבוד הרב,
אלא השוטה בכלל, אשכח את הנאמר וברשותכם ניגש לניתוח השוטה.
אין לי צורך להזכיר לכם ובוודאי לא לכבוד הרב את  אימרה בבבא
קמא, חד, אם עדיין זכור לי:"חרש, שוטה וקטן פגיעתן רעה". אכן
לא רק שוטה, פגיעתו רעה וכבוד הפרנסים, שאחזו בזרועותיי, כתפי,
פשוט הסתכנו, שהמחלה השוכנת בקרב שוטה, יכלה בקלות לעבור אל
הנוגע בו ואפילו המתקרב  אליו. למרבה הצער, לא הוכח עדיין הדבר
על ידי רופאים ומלומדים, אך בטוחני שבבוא הזמן ימצאו הוכחה
מדעית לאימקה זאת של החז"ל.
נעבור ברשותכם בצורה שיטתית לראשון בתוך שלישיית המסוכנים:
החרש! כידוע אין השופט קורא  אף במקרה המסובך ביותר חרש, שהיה
עד לאירוע, להעיד. עד היום, לצערנו הרב, לא נמצא מלומד, שתוך
ביטחון יכריז, שהוא מבין את מלמולו של החרש והעיקר את
תנועותיו המהירות, המתבקשות שיבינו אותן. אכן קרו מקרים רבים,
שעדותו של החרש, שהתנדב להעיד, הובנה על ידי  'המומחה'  להיפך
ובניגוד הגמור לעדותו. אם רצה חרש להעיד לטובת הנאשם, שהוא היה
אדם טוב לב וכל התגרויות של  "חבריו" לא  השפיעו עליו והצביע,
איך "חבריו", כדי להוציא אותו משלוותו, משכו בשערותיו וצעקו
עליו:"תחזיר לנו! תרביץ!", האיש השקט, כמו יונה היה מצביע על
צווארו: "אתם יכולים אותי אפילו לחנוק, אני לא ארים יד על
אדם". עדות זאת לטובת הנאשם תורגמה על ידי ,המומחה": "הוא
אומר,  שהנאשם היה מתעלל בקורבנו, לא פעם אחת, היה תולש את
שיערותיו, מעלה לפני כל מיני דרישות ומאיים עליו, שאם לא יתן
לו, ירביץ לו, יכה אותו, עד מוות וביום שמדובר עליו, ניגש אליו
, אחז בצווארו והחל לחנוק אותו. כך  השפיעה עדותו, שנשמעה מפי
"מומחה" לחרשים להוצאתו להורג של איש חף מפשע.
ניגש עכשיו ברשותכם לניתוח המושג 'שוטה' וכל המילים הקשורות
בשורש זה. אכן צדק כבוד הרב, שתניחו לי ותפסיקו לחרף אותי
ולהכאיב לכתפי ולזרועותיי. כל זה בתנאי, שהוא הסתמך על הנאמר
בשבת, י"ג" "אין שוטה נפגע!!"חבל לחרף ולהכאיב לשוטה, מטבע
הדברים אינם  עוברים חירופים שלכם, שכנועים וכל דברי הגיון דרך
עורו העבה. המגן על ראשו ושום עלבון בעולם אינו מסוגל לפגוע
בשוטה ,
בתנאי..שהוא באימת שוטה. ומדוע פגיעתו של השוטה רעה, מלבד
הסכנה  להידבק בו ? תארו לעצמכם, שאתם מנהלים שיחה עסקית
חשובה,  שלא כדאי שהיא תועבר ליריב. ולפתע מתקרב ואפילו נעמד
על ידכם שוטה, חסר דעה וחסר בינה. האם תבהלו ותפסיקו את השיחה
החשובה. כאילו תינוק קטן היה ניצב על ידכם! אך מה אם אומר לכם,
שלקיסרים ולמלכים גדולים היו  תמיד בקרבתם שוטים משלהם עם
כובעי קונוס מצחיקים ופעמון זהב בקצה הכובע. ושוטים אלה לא
נרתעו להתלוצץ על חשבון הוד מלכותם ואף לכנות אותם בכינוי
'טיפש שכמוך!" לפעמים הם היו כגדולים, כמונו ולפעמים קטנים,
כמו כל הגמדים. הם  עשו הלצות על חשבון האצילים ואפילו המלך
והסתובבו בכל  מקום, כמו  הכלבים האהובים על המלך. אבל לשוטים
אלה, ששרצו בכל מקום באין מפריע ובאין פחד שיבינו את הנאמר,
כשהייתה נשקפת למלכם סכנה  הוחזר להם לפתע השכל והבנת הנאמר
והם היו  מבטלים את  כל  ההכנות של  האדונים הפקחים נגד מלכם,
המאכיל והמפנק אותם. מסופר, שפעם שוטה השר שירים עליזים  התקרב
לקבוצת  מדינאים חשובים, שדנו על משהו באחד האולמות בארמון. הם
גערו בו, שישתוק ולא יפריע להם בשירתו והמשיכו בשיחתם, באין
מפריע. הם דיברו באופן חופשי, איך  יצרפו לחבורתם עוד כמה
אנשים מכובדים ויחד יארגנו מהפך, בו יפילו את  המלך. לשניים
מהם הייתה תוכנית יותר  מועילה  ויותר מהירה: "המלך מקבל כל
בוקר, אחרי שמתעורר כוס יין מתוק, המעורר את הדם. הריני מציע
ביום פלוני להכניס לתוך הגביע אבקה, שנמסה במהירות וכפי שהבטיח
לי  המכין אותה, אינה משפיעה במהירות ואינה מעוררת חשד, אלא
כעבור יום יומיים, אחרי שהשוטה  פשוט אינו מרגיש טוב והולך
לנוח, לא קם מהמנוחה ואיש אינו יודע מה קרה לו."
"ואין שום סימנים על גופו?"  "כפי שהבטיח לי ידידי, הבקי בתורת
אבקות, אין שום סימן והמת מזכיר כל אדם, שישן שינה עמוקה"
"זה בהחלט מתקבל על הדעת" הסכימו אתו היתר. אם כן להתראות עד
היום  הפלוני."
אחרי שהשוטה שמע את כל הסיפור, התרחק מהם, כשהוא ממשיך לשאיר
את שירו הטיפשי ואחר כך  פנה מיד לחדרו של המלך. הוא לא התרשם
מהודעתו של שומר המלך, שהמלך נח עכשיו. הוא התפרץ, קפץ בתנופה
על מיטתו , התקרב  קרוב קרוב למלך ולחש באוזנו: "אבא אני רוצה
לספר לך סוד נורא, אבל הוא ישאר בינתיים בינינו. אף למלכה לא
תספר אותו עד לתאריך פלוני."
"נו, מה כבר הסוד שאתה רוצה לספר לי?" הגיב בקול מבודח המלך.
אך כאשר השוטה שלו החל  לגלות לו ולפרט בצורה נבונה כל שם ושם
של הקושרים, ציטט את דבריהם, מילה במילה ובסוף הגיע לאבקה
בגביע היין, שהוא שותה כל בוקר, לאחר שהוא מתעורר ,חוורו פניו
ומתוך התרגשות חיבק את השוטה וקרא:
"אתה יחידי נאמן לי  ושטות היא שאתה לובש את בגדי הליצן, במקום
היועץ האישי שלי. הקושרים נחקרו על ידי  התליין ועוזריו והודו
בפשע. הם הוצאו להורג, אבל בעלי  ההמצאה עם היין, נתבקשו בבוקר
הפלוני על ידי המלך, בטרם ישתה, לאחר שחלם חלום מוזר, לשתות
קודם לחייו מהגביע שלהגישו לו. שניהם.
זהו מה שנאמר בתוספתא שבת יא,טו, לפי שזכור לי:" מפני שוטה אחד
נאבד את  כל הפקחין?" לסוג השלישי שייך קטן. כשאנו אומרים
'קטן' מיד מצטייר לעינינו ילד קטן, שמטבעו אינו מסוגל  להיות
אחראי למעשיו, שאין הוא מסוגל להעריך בצורה הגיונית מה תהיינה
תוצאות המעשה שהוא עושה. ילד שנשאר לבדו בביתו, מעביר את
המנורה ממקום למקום. תוך ההעברה משחק הוא  באור, מסובב אותה
סביבו ובינתיים שופך שמן על הרצפה. בשלב  מסוים נשמטת המנורה
מידיו ומציתה את החדר עשוי כולו מעץ. בעקבות ביתו מתפשטת
השריפה על בתים אחרים בסביבה. ילד, שאומר לחברו, שפגע בו בצורה
כלשהי או  חטף לו את הצעצוע שלו:"אנ י אהרוג אותך!" אינו מודע
בכלל מה זה להרוג, מה זה הרוג או מת. אך נעזוב את ההשוואה של
הקו עם הילד, שהיא מובנת מאליו. הסכנה  האמיתית נשקפת לנו לא
מהילד, אלא מאיש מבוגר, לא חשוב אם הוא משכיל או  בוא
ועם-הארץ, אך הוא קטן. אני חוזר לא נמוך, אלא ק ט ן. ניקח
לדוגמה את פרשת קמצא ובר קמצא, שכתוצאה של שנאת חינם,  נשרף
בית המקדש. קמצא, איש עשיר עורך סעודה לידידיו ולחכמי התורה
שבעיר, אך בין המוזמנים נמצא בטעות גם בר-קמצא, האיש שקמצא
שונא אותו. בר-קמצא מופיע באולם הסעודה ואז מצווה עליו קמצא
להסתלק. בר קמצא  ש'הוזמן' ועתה מושפל בנוכחות כל קהל
המוזמנים, מסרב ומציע לקמצא, שהוא ישלם בעד המזון שיאכל
וכשהמארח מסרב, מרחיק בר קמצא לכת ומציע, שהוא מוכן  לכסות את
הוצאות כל הסעודה, אך שיוכל להישאר וכשקמצא גם עכשיו מסרב,
מפנה בר קמצא את מבטו אל שולחן חכמי התורה, רבנים, גדולים
בדור, תוך צפייה, שאחד מהם יקום וימחה על יחס ההשפלה ויבקש
למען אחוות כל ישראל, להשאיר את בר קמצא. כל מה שהוא רואה
-מבטים מושפלים. אף אחד מתלמידי חכמים מוכן להתערב למען
בר-קמצא, פן בעל הבית יצווה  גם עליו  לעזוב את האולם, בתור
ידידו של בר קמצא. אף תלמיד חכם לא היה מוכן להפסיד את  הארוחה
הטעימה, שאליה  הוזמן ולהביע, מה שחש, נוכח השפלה כה גסה.
בר-קמצא הנרגז עזב את  האולם וכולו זעם, פנה אל הרומאים ומסר
להם, שבביתו של קמצא, מנהלים עכשיו דיונים, במסווה של סעודה,
איך להפיל את השלטון הרומי ולשם זאת הוזמנו כל  תלמידי חכמים,
כדי להביע את דעתם. ותוצאה של  "שנאת  חינם" של בני  אדם
מבוגרים - דיכוי, מרד ובשלב הסופי בית  מקדשנו בוער, כמו
במשחקו של הילד הקטן. אכן  כל אלה היו מבוגרים, אך קטנים,
שפגיעתן רעה. קמצא, בר-קמצא, תלמידי חכמים -כולם בלי יוצא מן
הכלל  היו קטנים ותרמו לאסון.
לאחר שנושא הדרשה אינם שלושת הסוגים, שפגיעתן רעה, אלא השוטה
חסר דעת, ברצוני להעיר לתשומת לבכם למילה העברית , ששורש לה
משותף עם  'שוטה' והיא  'שוט'!  בטוחני, שמי שעיין במשלי,
לדיוק יתר בפרק כד, פסוק ג ימצא את האמרה:" שוט לסוס מתג
לחמור". אינני יודע,אם השוט היה נחוץ, כדי לרסן א  מעשי השוטה
או שמא השוטה החזיק בידיו שוט והרביץ לכל עובר ושב. מסופר על
קיסר אחד, שהיה לו גמד שוטה, שהתחבב עליו והגמד השוטה היה עולה
על כתפיו, מצליף בו בשוט וקורא  להנאתו:" רוץ סוסי, אבל מהר,
אחרת אצליף בך."
אי לכך קשור השוט בתולדות העם היהודי. נתחיל  בשוט שבידי
המשגיחים במצרים  ונמשיך  בשליטים רבים, שהצליפו בלי רחמים
בשוט את בני עמנו. שני  שליטים, שפגעו בארצנו והתפרסמו לדראון
היו נבוכדנאצר, מלך בבל וטיטוס הקיסר הרומי. שניהם ראו את
עצמם, גדולים וחזקים ועל-אנושיים  והתפארו מהכאב שגרמו לבני
עמנו. אחד  מהם טיטוס, הקים לעצמו "שער הניצחון", זכר לרבבות
היהודים שרצח, אך בטוחני ששניהם היו צוחקים, לו אמרו להם שלא
הם מצליפים, אלא שהם משמשים כלי הצלפה, שוט בידי הקדוש ברוך
הוא, שבהם  העניש  האל את העם החוטא. אם תעיינו בירמיהו בפרק
כ"ז ואחרים,  שאלוהים בעצמו מודה, שהוא הוא  נתן את כל הארצות
ביד נבוכדנצאר, "מלך בבל  עבדי" וכדי לכפר על העוונות, דורש
הוא מעמו, כמו מעמים אחרים  להביא את צווארם בעול מלך בבל. כמו
נבוכדנאצר, אף טיטוס, מבלי להרגיש שימש שוט בידי הקדוש ברוך
הוא. כאשר ראה, שאף בימים, בהם הצבא הרומי שם מצור על  עיר
הקודש ומסכן את המקדש, שבו שכן, מנהיגי כנופיות ממשיכים להלחם
בינם לבין עצמם, שורפים את מחסני המזון, שעליהם השתלטו היריבים
ולכן רעבה העיר והלוחמים  מכרסמים את עור החגורות שלהם ואלמנה
אחת שוחטת את ילדה הקטן, מבשלת אותו ואף אוכלת, מכניס הקדוש
ברוך בפי טיטוס הרשע :"לעם כזה אין רשות  לחיות ולעיר  כזאת,
בה האם אוכלת את ילדה, אין זכות להתקיים!" והקדוש ברוך הוא
צרים את השוט בצורת  טיטוס הרשע ומצליף בלי רחמים בעירו, בעמו
ובמקדש, שנשרף. זהו הקשר בין שוטה, המדמה להיות שליט, קיסר
ואינו מרגיש שהוא בעצם שוט בידי הקדוש ברוך הוא.
והמלה  האחרונה ששורש משותף לה עם  ה'שוטה', הרי היא 'מ ש ו ט
ט'.. אתם ראיתם היום משוטט עלוב, העובר מארץ לארץ, מגיע לבית
הכנסת לנוח בדרכו ומיד  נהפך הוא לשוטה, חסר דעה. ואילו אני
רואה לפני רבבות שוטים, שבמקום לחיות בארצם תוך אחדות סביב
סמלם המקודש: בית המקדש על הר הבית, מתפצלים תוך שנאת חינם
לשתי מדינות: יהודה וישראל ובגלל הפיצול מפסידים את המערכה,
מגורשים מארצם ונאלצים בלי הרף לשוטט מארץ לארץ ושוב מתפצלים
לאשכנזים, ספרדים ועשרות עדות בארצות רחוקות ולא מוכרות בעולם,
מנסים להסתגל אליהם בצורה החיצונית ובשפתם ושוב מגורשים
ומשוטטים, תוך חיפוש של ארץ שתקלוט אותם - שוטים משוטטים,
המקבלים על עצמם את עול השוט, כדי להישרד. כך אני  מבין את
המושג: שוטה, חסר דעת -יהודי נצחי, המתנשא על אחיו  קמצא ובר
קמצא בכל ארצות העולם ובכל הזמנים. ובזאת, רבותי,  אני מודה
לכם על ההקשבה וסיימתי את דרשתי על השוטה וחסר דעת."
רגע שררה דממה  מוחלטת, דממת קודש בבית הכנסת, אך מיד אחר כך
פרצו קריאות נלהבות: הידד! יישר כוחך! אשרי העם, שחכמים כאלה
הוציא!"
בתוך הסערה לא  ראו הקוראים את הרב שרץ אל  הדרשן, חיבק אותו
בכוח ולשוא  הרים את ידו, שברצונו לדבר. כאשר   ראו המתפללים,
איך הרבה מחבק את  הקבצן הזר ומבקש לדבר, השתתקו הקולות, כדי
לשמוע את דבריו:
"על דעת כל הקהל הנמצא כאן, בשם הרב שבחרתם, שידריך אתכם, הרי
אני מבקש  סליחה וכפרה מהאלמוני, שאני מצמיד אותו עכשיו לחזי.
ככלי מלא בושה ניצב אני על ידו, כולי נדהם לשמע דברי אלהים
חיים  שיצאו מפיו. עודי בישיבה שמעתי דרשות רבות של מורי
ומלמדי ובהיותי רב שמעתי דרשות של חברי רבנים, ששמם הלך
לפניהם, אך כולם לא יוכלו להשתוות לאיש הזה הניצב על הבימה.
כדי לשאת דרשה, מן ההכרח להתכונן ימים אחדים, לעיין בספרי
הקודש ולשנן כמה פעמים, כדי לזכור את הציטוטים. כאן, רבותי
היינו כולנו עדים ונספר זאת לבנינו ולנכדינו. ששמענו דרשה,
שהדרשן כלל לא להתכונן אליה והגיב בו במקום לעלבון שהטחתי בו.
ציטוטים כאלה, מסכתה, פרק ואף פסוק והכל בעל פה ובלי הכנה.
מעטים גדולי הדור, שאני מכיר, שמסוגלים  לדרוש בלי כל הכנה
ובכשרון כזה. איך  אוכל לפצות אותך, אף אחרי שביקשתי מחילה
ממך, אם לא על  ידי הזמנתך לביתי, שתנוח  מתחת לקורות ביתי
ושמא  אלמד עוד ממך דברי התורה, שמלמדי לא טרחו ללמד אותי."
"כבוד הרב, אנו מציעים, מבקשים ומתחננים, שהאלוף זה  בתורת
אלהים,  ישאר אצלנו זמן  יותר ארוך ומדי שבוע  יאיר את דעתנו
בדרשה מסוג זה וישאר לכל הפחות שבוע ימים בביתנו ויאכל על
שולחננו!" קראו ראשי העדה.
אבן עזרא, הקבצן הנוכרי, לבוש בגדים קרועים, כמו כל המשוטטים
בדרכי העולם, הרים את ידו והצהיר: "אני מודה לכם מאוד בעד
הזמנתכם הנדיבה, אך   החלטתי לא לקבל את הצעתכם. הנה הזקן הזה,
שראה אותי אתמול בערב, לשבת על אבן, לפני בית הכנסת ואסף אותי
לביתו, מבלי שידע מי אני ומבלי ששמע את הדרשה, ולכן אמשיך לשבת
אצלו ולא אחליף את מצעו הצנוע תחת אכסניה מפוארת."
"מה אצל א-רואה אתה מתאכסן?"
"שמו, נדמה לי אהרון." "כן, אך לאחר שאישתו היא ריינה  (מלכרה)
, החלטנו שעליו להיות 'רואה' (מלך), כדי שהוא  יקבע מי יהיה
אורחו, מבלי לבקש ממנה רשות."
"מעיד אני" ענה אבן-עזרא, שהוא באמת שלט בביתו ואתמול , כשתוך
רעב, שהציק לי בלי הרף, ביקשתי עוד תבשיל, שנועד לשבת, ציווה
על בעלת הבית להגיש לי וכך נשאר בלי כל מזון לשבת, אך אני
הבטחתי לו שהשם יפצה אותו  על מצוות אירוח  וישיב לו את כל
התבשילים, שהוציא למעני."
" תבשילים?" קרא הרב, " אין לך תבשיל לשבת? רבותי, מה אנחנו
מחכים, אם אין באפשרותנו לארח בביתנו את  האורח החשוב, הבה
נמלא את הבית, שבו בחר לאכסניה בכל טוב: בשר, דגים., יינות.
רוצו מהר לביתכם ומבלי לבזבז את זמנכם על  הסיפורים על הדרשה,
שזמן רב עוד נזכורה  אותה, הביאו מיד  קערות, סירים, מלאים
מרק, בשר, דגים, יינות, מטעמים מתוקים. לכבוד שבת המלכה, לכבוד
ריינה וארואה, נפל עליהם הכבוד לארח את כבוד, בטוחני , שזהו
רב, "העושה גלות" ולכן נודד ממקום למקום, האם שוב טעיתי
בהתייחס אליך כאל רב, שאת שמו לא אדע?"   " הפעם לא טעית, אף
אם אינני עורך גלות. שמי הוא רבי אברהם אבן עזרא!"
"רבי אברהם אבן עזרא? משורר דגול, פרשן התורה, מדקדק ידוע  
הגיע לבית הכנסת שלנו ואנו כולנו, כן כולנו שוטים, התייחסנו
אליו, כמו..סלח לי. אני כולי  בושה וכלימה. רבותי, הזעיקו את
כל הקהילה, שתמלא את הבית הזה, בו שוכן הרבי הגדול, שכיבד את
הקהילה העלובה שלנו, בכל  טוב מהרצפה עד לתקרה!"
וכשהתפזר כל הקהל  וחזר מיד וידיים מלאות  קערות וסירים מלאים
תבשילים לשבת  ולעוד שבתות רבות, פנה  אבן-עזרא לבעלת הבית:
"האם לא אמרתי לך, שלא תדאגי, השם יתברך, שדואג לכל יהודי
השומר על המצוות והמקדש יום שבת, ידאג כבר לנו וימלא את
מחסורנו."
כיסתה אשת הזקן את פניה מרוב הבושה, שסירבה אמש להגיש לאיש,
שהודה, שהוא רעב, כל מה שביקש, אך אבן עזרא הסיר בעדינות את
ידיה ואמר לה:
"די לאכול את עצמך. זה קורה  גם  לרב העדה, אך עתה  נכבד את
היום הקדוש ונודה לשם, על שנתן לנו את השבת"
זאת אמר  ומיד החל מזמר וזוג המארחים הצטרפו תוך חדווה בזמירות
שבת.
ולמחרת  כשנקרא שוב על ידי ז'אן לשוב לביתו של אדון סובר ונפרד
מהמארחים בחביבות , לא התאפק 'א-רואה' ופנה לאשתו:
"נו, ריינה, מה דעתך על האורח שהבאתי ושאת גערת בי, שהבאת זללן
לבית. חבל רק שלא  שמעת את דרשתו. זה היה כאילו מלאך אדוני או
לכל הפחות נביא מהימים ההם דורש לפני העם, שחטא לפניו. אכן זה
היה רב גדול ולא משוטט סתם."
"שוטה שכמוך" ענתה לו תוך ביטחון גמור ריינה "אם לא הרגשת מיד,
מיהו האורח הזה שרצה בלי הרף לנסות, עד כמה נשמור על מצוות
אירוח, אז אני שלא שמעתי את דרשתו, כי אני פשוט אישה, שצריכה
לדאוג לתבשיל, אגלה לך ואל תעיז להתווכח אתי: האורח שלנו,
שהייתה לנו זכות לקבל את פניו, היה פשוט אליהו הנביא, עליו
שלום, האוהב תמיד להתחפש לקבצנים, משוטטים ולראות, איך בצורה
כזאת יהודי ישמור על המצווה לקלוט אורחים ובפרט לשבת. אליהו
הנביא ולא אחר."