ילדת טבע,כולם קראו לה ככה, ובצדק.
היא לא היתה יוצאת לטיולים, היא פשוט שכבה במקום אחד, שקטה
וחרישית,
מחברת את עצמה לטבע, היא הרגישה כאילו הפרחים צומחים ממנה.
היא היתה נורא מאושרת, כאן, על ההר הירוק שלה, ציפורים ופרפרים
היו מגיעים לכיוונה, והיא שכבה כל כך בשקט, שהם לא הרגישו
מאוימים בכלל, היא אירחה להם לחברה.
לפעמים היו מגיעים אנשים להר שלה, מתעלמים מנוכוחותה, ממשיכים
בטיול שלהם בן האבנים.
לפעמים, היתה לה הרגשה אמיתית שהיא עוזרת לטבע, ברגעים כאלה
היא היתה מתמלאת באושר אדיר שהציף אותה בכל גופה, ברגעים כאלה
חשבה שאין מישהו בכל העולם ששמח יותר ממנה.
אהבו אותה והיא אהבה לאהוב, מעולם לא חשבה שחייה ישתנו עד כדי
כך שהיא תמצא מקלט בידיו של הטבע, אבל הוא היה שם בשבילה ,הוא
היה המגן שלה.
ילדת טבע, תמיד היתה ותמיד תשאר, בדיוק כמו עכשיו, טבע.
הם היו באים לפעמים, מסתכלים על הפרחים מנקים את האבנים, בוכים
קצת...
הם היו מנקים גם את האבן שלה, האותיות , שהתלכלכו כל כך במשך
הזמן ,היו עכשיו ברורות ויפות - "כאן קבורה, לאחר מוות בטרם
עת, ילדתנו היקרה- ילדת טבע".