א
אחרי שקיים את הבטחתו לחותנו  יהודה הלוי ושימש לו מדריך יעיל
בארצות אפריקה הצפונית, שבהן נתקבל הלוי בכבוד ובהערצה, שבו
שניהם הביתה. אחד מאושר, שהצליח להגשים את חלומו ולצאת מהשגרה
היומיומית  ולהכיר ערים  רבגוניות, אנשים אחרים ואף להימצא
לפעמים בקרבתם של אנשים מסוכנים, לו היה  נוסע  לבדו, אך כולם
נתבררו בסוף, שהם אנשים  הגונים, האוהבים את החירות ובזים
לשגרה. לא היה ביניהם אחד, שלא הכיר את אברהם אבן עזרא, ובכל
מקום בשם אחר. לא מעט, שפגשו  אותו  בדרכים  היו המומים למראה
בגדיו האזרחיים והדורים של  בן צוותם לשעבר:
"מה זה, אבו טאריק, האם מצאת מתחת לאבן אחת אוצר, שהשודדים
הצפינו, ועכשיו אתה רוצה להתנשאות בבגדיך המהודרים על חבריך
לשעבר ? ואולי  רוצה אתה לשים קץ להליכה  ולהיסגר בבית, שהחותן
יקנה לך, לאכול מה שאשתך תבשל לך , להוליד  כמה ילדים ולשכוח
את הדרך? לא, אבו טאריק. מי שפעם הריח את  הריח המתוק של
החירות,  נשם את האוויר הצלול ורעד בלילות מהקור, שחדר דרך
החורים שבבגדים אל הגוף הרעב תמיד, לא יטוש  לעולם את הדרך,
המוליכה תמיד למקום חדש, אנשים חדשים, טובים או רעים, אבל תמיד
חדשים, כמו כל נוף חדש תמיד ולא חשוב, אם אלה הם ההרים הפראים,
תלולים, חסרי צמחייה או נהר שצריך לצלוח אותו, ולא יודעים
לשחות, כדי להגיע לגדה השנייה, כי בעל המעבורת הארור השתכר
אתמול, נרדם ולא הגיע. או שלפתע מופיעה מולך חית בר, היא מגלה
לפניך את מערכת שיניה המבריקות והחדות ואף מגרגרת, כדי להבהיל
אותך, אבל  אנשי הדרך, בעלי ניסיון והיודעים את ההשבעה הנכונה
לאלילת הדרך, בזים לחיה המטומטמת ובטוחים, שלא תפגע בהם. שמע
אותי, אבו טאריק, זרוק את הסמרטוטים האלה ותחזור לעצמך, פן פעם
ניפגש, ואשכח שיחד רעבנו כמה ימים, עד שהגענו לבית  של הדתי
הזה, אשר נתן לנו לאכול לחם שלם ולשתות ולמראה בגדיך  המתגרים
והמשכיחים  את כל החברות, אשלוף את סכיני  ואקרב אותו לגרונך
ואלחש בשקט, כמו נחש צפע זה: "כסף  -מיד -או מוות!"
כאלה היו ידידיו של אברהם אבן עזרא והצדק היה אתם.

                                              ב

מאז עברו יותר מעשרים שנה. יהודה הלוי  'מורה' וידידו הטוב
במשך שנים רבות, נספח לאבותיו המפוארים ובעלי  שם  וכעבור זמן
קצר הצטרפה אליו גרציה, מתוך דאגה, שבעלה  לא יסתדר שם בעולם
החדש בלעדיה. ילדיו גדלו, הבנות התחתנו והצטרפו למשפחות  אחרות
ויצחק שלו, שאף הוא ניסה את כוחו בכתיבת שירים, פשוט התעופף,
כמו ציפור שחשה את  כוח  הכנפיים  עוזבת את הכן  ונעלם, כמו
פעם יהודה הלוי בתוך ים המסיבות, חגיגות, בהן פיזר את
הברקותיו. אך השינוי העיקרי חל דווקא  אצל  אשתו, שלמענה היה
תמיד מפסיק את נדודיו וחוזר אליה, תוך תחושה, שהיא  בודדה
ומתגעגעת אליו,  כמוהו. לשווא ניסה לשחזר לעצמו, מתי, באילו
נסיבות הפכה לפתע פרלה שלו להעתק מדויק של אמה. לפתע הפכה
לשומרת על הניקיון והסדר. אפילו  הספרים שלו, שתמיד היו
מפוזרים על שולחנו, הפריעו לסדר והוא נאלץ היה אחרי שהשתמש
בהם, להחזיר אותם מיד לאצטבה, בה היו מונחים. העוזרת החדשה,
שהיא מינתה אותה באופן מיוחד לטפל  בחדר העבודה, נאלצה לכל
הפחות, פעם בשבוע, לרוקן את האצטבות, להבריש כל ספר ואת
האצטבות לשמן בשמן מיוחד, שגרם להברקתן, אך גרוע מזה, בגלל שפע
הספרים לא זכרה תמיד העוזרת את מקומם הנכון של הספרים וכתוצאה
מהסדר, נאלץ היה, כשזקוק היה באופן דחוף לספר מסוים,   לטייל
בכל האצטבות, עד שמצא אותו. לא היה לב לאבן עזרא, המבין גם
"נפש בהמתו" להתלונן על העוזרת, לא מנוסה והעיקר לא יודעת אף
אות עברית, להתלונן לפני  אשתו המקפידה על  הסדר, כי פרלה
הייתה מיד משליכה אותה מביתה ומחזירה לכפרה, השכוח אל, בו
נולדה.  
 אך סלע המחלוקת  בין בני הזוג האוהבים, אך שונים באופיים,
הייתה  התנגדותה  העקרונית לרצונו לעבוד בלי זמן קבוע  ולהפסיק
בשעת הכתיבה, כשהנוצה רצה בחדווה על גבי הנייר ואילו הוא גילה
לפתע רעיונות, שזה עתה התגבשו. בשעה  כזאת  אולצה מדלנה הזקנה
לצלצל בלי הפסקה, עד שקם מהעבודה והלך לחדר האוכל, בו חיכתה לו
בחוסר סבלנות -  אשתו  הדואגת לבריאותו, תזונתו התקינה , למצב
בגדיו ועוד  הרבה דברים, אך  אישה זאת לא הביטה  אפילו פעם אחת
במשך עשרות שנים  על חיבורו החדש, שזה עתה בכוחות אל אנושיים
הביא לגמרו ולא התעניינה בהתלבטויותיו, בטעויות, שבגללם נאלץ
היה להעתיק מחדש את  המגילה שלו.
"לכל אחד יש התחייבות שלו", ניסתה פעם להסביר לו "גם אני הייתי
רוצה להיזכר, אם אני עדיין זוכרת לפרוט על הנבל או לרקום, כמו
נשים אחרות  מרבד גדול עם הרבה דמויות ורקע צבעוני, שהן תולות
בגאווה בסלון שלהם או אפילו לשבת שעות ארוכות אצל הספר ולרכל
אחרי כל  נשות העיר, אבל יש לי תפקיד. שנינו  לא יכולים להיות
אומנים או סופרים. היות ואתה יושב ימים שלמים בחדר העבודה שלך
ולא ניסית אף פעם לדאוג לבית,  לטיח המתפורר, לגינה, שהגנן
השיכור והעצלן מזניח אותה והוורדים  שפעם אהבת  את ריחם,
נובלים ממש, מוכרחה אני  לדאוג לכל דבר, שבדרך כלל גבר עושה
ונוסף לכך לשמוע את התנגדותך, שאתה מביע בקול רם, שהמשרתות
תשמענה, לסדר ולניקיון ושאתה  דווקא אוהב את זמזום הזבובים
הטורדניים, כי אלה  יצורים, שכמו את  האדם, אלוהים ברא, מבלי
להסביר לנו הסובלים מהם, לשם איזו מטרה ."
זה היה הנאום הארוך ביותר של פרלה, בו לראשונה גילתה לו את
סיבת התנכרותם ביניהם ומה מסתתר בלבה של האישה המזדקנת, הטרודה
יום יום בבעיות פרוזאיות, כמו בישול ואוכל בזמנו,  לשים לב
לכובסת ולקיפול נכון של הסדינים, ציפיות ובגדים ועוד מאה
דברים, שצצו כל רגע, לנהל בית גדול, שבו פעם  התאספו המונים
של המצפים לאביה, שירפא אותם ועתה   שרר בהם שקט, כי  גם
החדרניות והמשרתות, שהכירו היטב את דרישותיה של בעלת הבית,
התהלכו על קצות האצבעות ונמנעו להטריד אותה בשאלות, שלא היו
נחוצות.
 

                                         ג

לילה אחד אחרי שעות ארוכות של בילוי עם פרלה, התעורר לפתע. הוא
קם בשקט  של חתול, ניגש אל החלון והביט החוצה. הירח המגלה כל
דבר, נע  עם הרוח, הסתתר לפתע בין העננים ורק זוהרו  בצבץ
דרכם. ריח תפוזים הפורחים  הגיע אל נחיריו, אוושת הנהר , המניע
בלי הרף את גליו ומכה בעקשנות בחוף, נשמעה היטב בדממת הלילה.
הדרך הרומית, הרצופה מאבנים הלבנות, המסותתות בדייקנות,
התפתלה בחביבות, בדומה לחית בית, המפתלת את גופה בקרבת בעלת
הבית, תוך בקשה אילמת, שילטפו אותה.
ולפתע בתוך הדממה, כמו אבן שנזרקה בחלון, נשמעה קולו של אדם,
הקורא למישהו או שמא מתוך שינה. קול אלמוני, ללא הסבר. שמא
סימן מקובל  של מבקשים לבצע  מעשה לא חוקי, סימן המרגיע: "הכל
בסדר!". האיש, העומד ליד החלון הכיר היטב את כל הסימנים: קריאת
ציפור לילה, יללת תן, קול צפרדע מתוך ביצה. אך קול זה היה שונה
מכל אלה שהכיר, כי הוא  היה מכוון אליו:
"חבר! צא! הדרך קוראת לך!!"
הדרך! רק עתה הבין את האי-שקט, שתקף אותו בימים האחרונים, את
תחושת האי-נוחיות בשעת הארוחה המשותפת, ארוחה מסורתית, בעלת
כללי ברזל, שאף  יהודה הלוי, אביר כל המסיבות וחגיגות בעיר,
נאלץ היה בביתו, בו צריך היה להסיר את מסווה  של "האורח החביב
והמקובל", נאלץ היה לסגל את עצמו לחוקי  הברזל של השגרה. אבל
הוא 'אברמיקו', אבו טאריק, יסחק בבא, רב יהודי, פרופסור
בורגזהה ועוד ועוד לא היה בנוי מטבעו לכללים אלה.
היו ימים, שחש, שכאילו הוא הורד  בתור עונש לתא צר וחשוך של
בית הסוהר והוא מוכן היה  בסכינו הכהה לפרק את אבני הקיר, כדי
להתגנב החוצה - אל הדרור!
לא היה כל טעם  להעיר את פרלה ולגלות לה, כמו שהיא פעם גילתה
לו, מה היא חשה, את תחושתו בשעה זו, שניצב ליד החלון. אם יעיר
אותה וילחש לאוזניה הוורודות בלהט, כפי שנהג ללחוש לה דברי
אהבה:
"פרלקה שלי! אני מוכרח  לצאת מען ומיד!"
היא תפתח את עיניה הרדומות ומבלי להבין את כוונתו, תלחש אף
היא:
"לאן? הרי זה לילה, חושך איום! שכב יקירי ונסה להירדם!"
היא תקיף את זרועותיה  החמות והאוהבות סביב לראשו ותצמיד אותו
לחיקה. ואז לא יוכל  עוד להתנגד וינסה להירדם, תוך ביטחון,
שהידיים המקיפות אותו, תשמורנה עליו מפני כל סכנה ומפני כל
פיתוי
אבל למחרת, כשמדלה תגיש לו ארוחת בוקר ופרלה תפטפט בקול עליז
על החלום שחלמה, שאברמיקו הודיע לה לפתע, שהוא מוכרח לצאת.
לאן? החוצה? ושמא  כאבה לך בטן אחרי ארוחת הערב ולא יכול
לישון? ממש הבהלת אותי! כמעט שחששתי, ששוב רצית  לחזור
לבולוניה או לרומא, אבל באמצע הלילה? יושבים עם כל המשפחה, עם
אבא, דנים לאן, מה הצורך, לכמה זמן, אבל לא באמצע הלילה, ככה
פתאום, כאילו פרצה שריפה או מלחמה חדשה. וכאן, בדיוק כשאני
זקוקה לאבא, הוא  נעלם ואין לי עם מי להתייעץ ולפני מי לשפוך
את דאגותי ."
"אבל פרלקה, מאז אבא הלך, עברו כבר שנים רבות וברוך השם,. את
מסתדרת, כמו מלכה, כשהמלך הגדול נפטר, וכולם מקשיבים לכל מילה
שתגידי."
"מלבדך! אני בטוחה, שלו אבא היה עכשיו בחיים, לא היה עולה על
דעתך, בגילך אפילו לרמוז ברמז דק, שאתה רוצה לצאת ולעזוב אותי
ולהצטרף לפרחחים העוברים ושבים בכביש הזה, בלי כל אחריות, בלי
לחשוב על מזג האוויר, כדינם של  כל הצעירים."
"גם אני צעיר ואני מסוגל עוד להתרות אתם בדרך הארוכה."
"כן, אתה צעיר. האם  עלי להזכיר לך, אדוני הצעיר,  בן כמה
אתה?"
"בן 62 , אבל אני  עדיין מלא מרץ, כרמו צעיר. רק לפני  זמן קצר
אמרת לי זאת."
"כן, אמרתי זאת" הסכימה אתו כשעל פניה חיוך,  שלא ראה אותו כבר
זמן רב, "ולכן אני חייבת לשמור  עליך, שתהיה  עוד כזה שנים
רבות ואם  חלילה  תצא החוצה ועוד באמצע הלילה, לא תאריך ימים.
אין לך מושג, מי היום מסתובב בדרכים. האם שמעת על כנופיית
"נוקמי פטרוס הקדוש"  ועל  הישנים מתחת לגשר? כן? עליך להישאר
בתוך  הבית, שאבא השאיר לנו. רק כאן מקומך!"
לא היה כל טעם להתווכח עם פרלה, שעם חלוף השנים הפכה לרמקול של
אביה היודע הכל  והשליט  הבלתי מעורער של המשפחה המורחבת, כמו
מנהיג השבט.

                                            ד

בפעם השנייה הפא את הטאבו המקודש, השולט בביתם, איסור מוחלט
להיכנס  למטבח, אליו מותר  היה רק לגברת גרסיה ואחרי מותה גברת
ולמדלנה העוזרת הוותיקה  שלה להיכנס. הוא דפק קלות בדלת ונשמע
קול מופתע:
"להיכנס!"
הוא נכנס ונעמד לפני מדלנה המופתעת, שעדיין החזיקה כף בוחשת
בידה.
"סנור אברמיקו!"
היא לא הוסיפה עוד. מבטה אמר הכל. מופתע, עורג מקווה תוך
היסוס. מהיום שהוליכה את "יפתח הגזלם"  הפרוע, מגודל שיער,
לבוש בגד קרוע ובלוי ואחרי שהספר טיפל בו והיא גילתה את פניו
האמיתיים ומה שמסתתר  בעיניו  החמות והחכמות, נדרה נדר, שלעולם
תצעד בכנסייה עם חתן זר וכל חייה תחיה בקרבתו של  אברמיקו, אף
אם נשא לאישה את  הגברת המעירה של הרבי והוליד לה כמה ילדים,
שלהם לא התמסר אף פעם, כמו כל האבות, שהכירה. אכן לא היה איש
בבית הלוי, שהכיר יותר טוב את נפשו של אברמיקו. רב יהודי,
פרופסור בורגזה, אבו טאריק ועוד ועוד מסכות. מי כמוה חשה, שכל
התנהגותו הנימוסית, הליכתו השקטה וקול שקט ממים, כל אלה  שימשו
רק מסווה לאיש, בעל שמות  לאין קץ, בעל הופעות חיצוניות שונות,
אמצאות לאין ספור, שבהם השתמש במקרים מסוכנים ביותר כאשר הימר
כל רגע על חייו, אך כל אלה היו תפקידים שהגורל מסר לו  לשחק
אותם. אך  מתחת למסכות הרבות של השחקן המופיע בשעת חגיגות
דתיות או עממיות, מסתתר  אדם, שכל נוחיות בעולם, ארגזי זהב
ואולמות פאר    היו לו תפלים והכבידו עליו , כמו כבלים על
רגליו של אסיר המוחזק בתוך בור עמוק, שאליו אינן יורדות קרני
השמש והירח המשגע באורו ודרך אבני הקירות, המסותתות להפליא
אינם חודרים משאבי הרוח וריחות האביב המתקרב .
אברמיקו 'שלה' נולד לחופש, כמו אריה במדבר, ולו רק אמר לה מילה
אחת, הייתה עוזבת מיד את הבית החם, שהעניק לה ביטחון במשך
עשרות שנים והיא הייתה יוצאת בעקבותיו, תוך קפיצות עליזות, כמו
נערה צעירה לדרך הלבנה, המתפרשת לאין קץ, לפני כל העולים עליה
וצועדים  בחדוות הנעורים , כמו פרפרי לילה אל האור - לאין-אן.
עתה ניצב לפניה אברמיקו והוא לחש, כאילו חשש, שמישהו ישמע את
דבריו:
"סנורה מדלנה, יש לי בקשה אליך ואני מקווה, שתוכלי למלא
אותה."
"אם רק אוכל, סנור אברהם", ענתה כשגופה סוער.
"התוכלי להפקיר לכמה דקות  את הארוחה הארורה הזאת  ולהוציא לי
את התרמיל שלי עם  בגדי ואם המקל    נמצא עדיין, אשמח מאוד."
"תרמילך, עכשיו?"
"עכשיו!"
"כלומר, יש בכוונתך.."
"לצאת!"
"האם  אמרת לבנורה פרלה על כוונתך."
"רק לך. עכשיו. האם אינך מבינה, מדלנה, שאני מוכרח לצאת עכשיו,
בסתר, בלילה, אחרת יהפכו אותי ל'מומיה' מצרית, העטופה בשלוש
סמיכות."
"אך מה  תגיד סנורה ברלה, כשתוודה לה, שאני עזרתי לך לברוח
מביתך. לא אוכל לשקר  לבתי הקטנה, שאני גידלתי ואז, אני מכיר
את זעמה. היא תגרש אותי, בלי כל דבר לרחוב, מבלי לחשוב מה יהיה
גורלה של אישה זקנה. היא  תזעיק מיד את שני בניה, המסתובבים
ברחובות ומחכים, שעשיר איזשהו, העורך חגיגה יזמין אותם. הם
יבואו מיד ויפתחו בגידופים: מנוולת הזקנה, איך העזת לתת  לצאת
לזקן שלנו ועוד באמצע הלילה. אם הוא יתקרר ויקרה לו משהו, אני
נשבע לך, שאני בעצמי אהרוג אותך. ואני  אומר לו:"מושיקו,פעם
כשאמא שלך היתה תינוקת, היא קראה לי: אמא ואתה  תמיד קראת לי:
"סבתא מדלנה!" ועכשיו אתה מוציא מילים כאלה. התבייש לך!"
והאדון הצעיר, ינפח את חזהו, כמו תרנגול ויצעק:"אין לי מה
להתבייש ועכשיו את יכולה ללכת. אין לנו צורך בזקנות, שפוגעות
באבא שלנו ומורדות  נגד אמא שלנו..,
"מדלנה  יקרה, מי כמוני מבין אותך, אבל אני מוכרח מיד לצאת והם
עלולים עוד להתעורר ולשמוע את הדיבור. רק תגידי לי, היכן את
מסתירה את התרמיל  ואני  בעצמי אקח אותו ואז תוכלי להישבע, שלא
ידעת מאומה וישנת, כמו כולם."
"לא סנור אברהם, סלח לי, שאני מחזיקה אותך בפטפוטי  זקנה. אני
כבר רצה ועוד מעט אביא לך הכל. כיבסתי הכל, הטלאתי את החורים
והם כמו חדשים. לו רק ידעתי אתמול, הייתי מוציאה מתוך ארון
הבגדים שלך כמה זוגות גרביים, כי אין כמו גרביים נחוצות
בדרך."
"לא היה כל צורך לתקן ולכבס.  הדרכים בעולם יקבלו אותי או
יישאו אותי, כמו שאני בלי בגדים מכובסים ומתוקנים. להפך כאן
בדרך הארוכה משמש בגד מלוכלך מהאבק וקרוע שריון בטוח, סמל שאתה
שייך  ל'אנחנו'. הדרך אף פעם אינה דורשת, שהעולים עליה, יהיו
מלובשים היטב , מגולחים למשעי .היא אינה סובלת  אנשים הגומאים
במהירות  מרחקים במרכבות בעזרת כיס  מלא מטבעות, הטמון בחגורה
על כרסם."
"ומה באמת לגבי דמי קיום בזמן שתיעדר. האם חסכת לך לכל הפחות
כיס לימים הראשונים, עד שתסתדר. אם לא..אני..מעיזה..להשאיל לך
סכום מה..ממילא אין לי צורך.."
"מדלנה, אני אמנם לא פעם נהנה לשחק פושט יד ולבחון את אופיו של
האיש, שממנו אני מבקש, אבל ממך?" החושבת את, שלו פניתי לפני
שנים לחותן שלי זכרונו לברכה, היה מטיף לי במשך שעה מוסר, אך
אחר כך מוסר לי כיס כבד  לבילוי בדרך. ל5א מדלנה היקרה קצת
הגזמת. אף פעם לא פניתי  ליהודה הלוי ולא חסכתי אף פרוטה
שחוקה. הרעיון לצאת בא לי  רק הלילה וצועד  אפילו עם כמה
מצלצלים, מסכן את חייו. השחקן העולה על הדרך הארוכה, נדרש
להישרד בלי מצלצלים ולחיות  ממה שבעלי לב טוב מציעים לו או
מהירק הצומח בשדות  שבדרך. ועכשיו אני הולך לחדר הרחצה. לא
אדליק אור, כדי לא להעיר אף אחד. את בגדי  אני מכיר,  גם
בחושך, כמו את עשר אצבעותי. האצטרובל בתרמיל, בסדר? אני מקווה,
שידעת, כמה  הוא יקר לי.."
"עטפתי אותו בבד והוא נמצא בטוח בתוך התרמיל."
כעבור זמן קצר הופיע שוב בתוך המטבח ההלך האלמוני,  איש בלי
קווי הכר מיוחדים, נווד, כמו רבבות כמונו. כובע עם נוצת
התרנגול בידו, תרמיל על גבו ומקל  ארוך וכבד בידו. "ועכשיו,
הואילי סנורה לפתוח לי את השער ולנעול אחרי."
היא מדדה אותו זמן מה במבטה החקרני. כן! זה היה אברמיקו שלה,
ההלך האלמוני, שהדרך  הנמשכת לאין קץ קראה לו ורק היא זכתה
לראות אותו בצאתו לאין-אן.
"ומתי חושב סנור אברהם לשוב. שמא אוכל לנחם את סנורה פרלה ?"
"בבוא הגשם הטורדני והסערות. אני לצערי חש שהזדקנתי באותו הבית
ועצמותי לא תמיד גמישות, כמו פעם ואף צעדי  לא  מסוגל עוד
להתחרות עם חיילי הדרך הצעירים, המתחילים את צעדתם הראשונה
ליעד הבלתי ידוע והקוסם. אם כן, בעזרת השם, בבוא הגשם הקר
והמצליף ואם תשמעי דפיקות חזקות בשער, אל תחזיקי את הדופק בחוץ
, עד שיירטב עד לשד עצמותיו. כי יתכן מאוד, שהדופק הזה אהיה
אני.
"אם כך, אתפלל כל יום לאלוהים, שיוריד במהרה  גשמים מהשמים וכל
יום תהיינה אוזני  דרוכות לכל דפיקה בשער"
היא פתחה את השער והשאירה את המפתח בתוך המנעול:
"הדרך פתוחה לפניך, סנור  אברמיקו!"
"תודה בעד הכל ולהתראות, מדלנה היקרה!"
הוא הצמיד במהירות  ובמפתיע נשיקה על מצחה ומבלי לחכות לתגובתה
-נעל בחשכת הלילה, כשמקלו  הארוך והכבד מכה  במרץ באבני הדרך.

                                           
                                             ה

ההלך האלמוני, שבטרם עזב את ביתו, היה ידוע  בשם רבי אברהם אבן
עזרה, לא קיים את הבטחתו לעוזרת הבית הזקנה, שהוא ישוב הביתה
עם רדת הגשמים הקרים והטורדניים. הוא לא שב עם רדת הגשמים. הוא
לא שב בכלל. באחת הדרכים הראשיות או הצדדיות - נעלם.   כל
ניסיונות פרלה ובניה להציע לנוודים , שראו אותו או יכלו להצביע
על הימצאותו-פרס נכשלו. "אנשי הגשר", שנהגו ללון מתחת לגשר, אך
תמיד הציבו שומר, שיזהיר אותם  מפני המשמר המתקרב, והכירו היטב
את  "אבו טאריק", אמנם התפלאו שתמורת  גילויו מציעים להם פרס
כה נכבד יכלו רק  לקבוע בביטחון גמור, שלא ראו אותו לא על הגשר
ולא הולך בכיוון בדרך אחרת. כך גם  השומר ב"חורשת ברנרדו
הקדוש" נשבע בלוציפר הקדוש, שידידו  המעיר אותו תמיד בשירו
הצרחני  על גרנדה, שהוא הולך לשחרר מידי הכופרים, לא התקרב
אפילו למחסום  ענפים, שביער. אם כן הוא לא הלך בכיוון הקבוע.
היו שרמזו, שיתכן שעלה על  הספינה הקטנה, השטה למצרים ואחר כך
לארץ הקדושה, שבה שלטו עכשיו נושאי הצלב. דבר זה  מתקבל על
הדעת, שאברהם רצה  להשלים את מבחר הצגותיו במות מפואר, כמו
שסיפרו על יהודה הלוי, על חופי הארץ הקדושה. אך כל אלה היו רק
השערות ואיש לא ראה אותו עולה על הספינה הזאת. אמנם היה עד
אלמוני, שראה אותו ללכת נשען על מקלו הארוך  ולפתע התמוטט
ופניו היו צמודים לאבני הדרך. הוא עצר את עגלתו, הרים אותו
עליה ואחרי שנוכח, שההלך לא שייך לעדה שלו, הביא את הגופה עד
לרובע היהודי והניח , מבלי שאיש הרגיש בו את הגופה ואחרי שקהל
הצופים זיהה את המת, ערך לו קבורה המונית, בכל הכבוד הראוי
לו.
אי לכך האיש שהרים את המתמוטט על העגלה היה אלמוני ולא שמע אף
פעם על פרס תמורת גילוי האיש שהתמוטט. איש לא ידע ולא ידע
בעתיד היכן אירע הדבר והיכן נקבר  האיש. כמו שהיה מסתורי
בחייו, כך גם אחרי מותו  השאיר חידה, היכן באמת נקבר.
המסורת מראה את קברו בא ר ב ע ה  מקומות שונים בעולם: בעיר
קאלהורה שבצפון ספרד, על גדות נהר אברו, ברומא, שאליה חזר תוך
ביטחון, שאיש לא יכיר עוד את  האיש, שביטל את  מנהג החבית
הרצחנית, בלונדון, בו קיווה שהאספן העשיר של המגילות חי עדיין
ויארח אותו ובסוף בכפר כ ב ו ל, שבגליל העליון, בארץ ישראל.
כזה היה האיש  שנקבר אלמוני, בלי מצבה  על קברו, על מנת שרבבות
יבוראו לפקוד אותו להשתטח על הקבר, כדי לתת כבוד  למשורר,
מדקדק, פילוסוף, אצטגנין, תוכן, רופא, מפרש מקרא ועל כולם -בן
אדם  שאהב מעל הכל את חיי החירות ולמענה מוכן היה לסבול רעב,
קור  ואף להתמוטט מאפיסת כוחות בדרך המוליכה לאין-אן.
אף על פי כן נמצא אדם בשם  ר' יוסף שלמה דלמדיגו, שב"מכתב
אחוז" שלו הקים לו מצבה, שבכמה שורות  צייר את דמותו  של הנווד
הנפלא, שאין רבים כמוהו:
"וזאת הבריה
כל הימים אשר היה,
היה הולך ומסבב העולם
מקצה הים המערבי ועד לוקה ועד מצרים וכוש ועילם
ולא היה עמו כסף ולא אדומים
כי זלזלם כל הימים
כי אם בגד אשר יחם בו
ותרמילו אשר בו אצטרולבו
ואביר לב רוח אלהים בקרבו".

מלים ספורות,  בצורת שיר, שלו חי היה  אברהם אבן עזרא, היה
בוודאי מתקן אותו, כפי  שהעיז לתקן את שירו של המשורר  הידוע
יהודה הלוי, אך התמונה המצטיירת מתוך השורות הספורות  מגלה לנו
את  נשמתו הנפלאה של  אברהם אבן עזרא, יותר מכל האגדות,
הסובבות אותו, אף אם  לא תמיד קרובות לאמת וחופש ניתן לדמיון,
כמו הרוח  העזה, הנושבת בפני הצועד בדרך הארוכה המוליכה
לאין-אן.