העיניים העצובות והטובות שלך מביטות בי כשאת מדברת אליי ואל כל
הקהל. יושב בשורה השנייה באולם הקטן וצופה בך מספרת את הסיפור
שלך. את יושבת על כסא עתיק בפינת הבמה. עכשיו את שותקת. סבתא
שלך נכנסת, מלווה בדודתך. הורייך עולים על הבמה אוהבים ורבים
לסירוגין. והנה את, כשהיית בת שש עשרה. את קמה מהכסא וניגשת אל
עצמך וכמעט מצליחה ללטף את ראשה של השחקנית הצעירה שמשחקת
אותך. חושך יורד על הבמה. אין לי מושג לאן הגעתי.
לפני קצת יותר מחודשיים פגשתי את הבמאית של ההצגה בחתונה של
חבר משותף. כשהסתיימה החתונה, נסעתי איתה לתל אביב וכל הדרך
דיברנו על החיים, שיחה שלא נגמרה עד היום. היא סיפרה מעט על
ההצגה שעליה היא עובדת כעת ואמרה שסוף סוף היא מרגישה שהתחילה
לעשות משהו עם החיים שלה אחרי כמה שנות קבע שוחקות וכמה שנים
חסרות השראה במשרד ממשלתי.
כשקיבלתי מהבמאית את ההזמנה להצגה, בכלל לא הייתי בטוח שאבוא.
אני בקושי מכיר אותה, אין לי זמן לנסוע באוטובוס עד התיאטרון
ועוד לחזור באותו לילה וחוץ מזה מזמן לא הייתי בהצגה או סרט.
בשבוע שעבר, למרות מזג האוויר הסוער, נסעתי מעיר הקודש אל עיר
החול והים לאחר שהזמנתי כרטיס יום קודם. כל הדרך ירד גשם.
האוטובוס שט ברחובות בני ברק ורמת גן וכבר חשבתי שאאחר. הגעתי
בדיוק בזמן, התיישבתי במקום לא מסומן וחיכיתי לתחילת ההצגה.
ואז עלית לבמה, גבוהה ויפה, ממלאת את האולם בנוכחותך ומגרשת את
החושך ששרר בו. כשהפסקת לדבר, התיישבת בצד וצפית בסיפור חייך
מתעורר לתחייה.
ממרחק של שנים, השמחה והעצב התפשטו על פנייך וכאב ליווה כל
תנועה של גופך. כשהשחקנים צחקו, חייכת, וכשבכו, הרכנת את ראשך.
הבטתי בך, ממלאת את התפקיד הקשה מכל, משאירה מקום לתקווה שעוד
יהיה טוב, מנסה לפרוש כנפיים ולהמריא אל האור, מתפללת שאולי
הפעם הסיפור יגמר אחרת ומתרסקת בכל רגע מחדש.
בדרך הביתה, כשעמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס של חצות שיחזיר
אותי לביתי, הבחנתי במפת העיר המוארת והגדולה בחץ ירוק וקטן
שתחתיו כתוב "אתה נמצא כאן".

המורה הגדול ביותר הוא הזמן (אדמונד בירק)