כל לילה, כשאני אומרת שאני הולכת לישון, אני נכנסת לחדר ומכבה
את האור. נכנסת מתחת לשמיכה ועוצמת עיניים, שיהיה חושך מוחלט.
אני נשארת כך עד שנגמר לי החמצן בשמיכה ואז משאירה איזה חלק
בשמיכה מורם כך שאוכל לנשום אך גם להישאר בפנים וישאר לי
חושך.
ברגעים האלה של הלילה, מהרגע בו אני מכבה את האור עד לרגע בו
אני נרדמת, אני מדברת איתו ומספרת הכול... אני יודעת שהוא יודע
ושאינו צריך אותי לגלות. אבל אני צריכה אותו להקשיב, ואין מי
שעושה זאת טוב ממנו.
לפעמים אני רק בוכה, לפעמים גם מדברת. אבל הכול ממש בשקט, שאף
אחד לא ידע. אני נסגרת לאט לאט בתוך המערה שיצרתי לי ומשתפת רק
אותו. מבקשת סליחה, מודה על הכול... מתחננת שיעזור לי להבין
ולעצור את הרעש בתוכי.
לפעמים אני רק שותקת, אני בטוחה שהוא מבין.
כשממש קשה לי לדבר, אני אומרת ש''היום אני אלך לישון...''
ומבטיחה שאשלים מחר. ואם אני מתעוררת באמצע הלילה אני מסתכלת
למעלה, כאילו לראות אם הוא עדיין שם.
אם הייתי צריכה לדמיין אותו הייתי אומרת שיש לו רק מבט. הרי
אין לו גוף ולא דמות, לא צורה ולא צבע. אבל אני יכולה להרגיש
אותו בכל רגע ורגע.
כשאני לא יודעת מה עכשיו, אני עוצמת עיניים ומזכירה שהוא איתי.
אם אני לבד, אני בוכה ומרגישה אותו נשפך מתוכי.
אומרים שהוא בפנים, בתוך הלב. יש שאומרים שהוא בשמים.
אני מאמינה שהוא כאן. בכל מקום שהוא. בכל זמן.
תמיד כשאני בורחת, אני שבה רק אליו... וגם כשאני כועסת אני
צועקת רק עליו.
רק הוא מרגיע בדרכו. רק הוא נוגע בלי ידיים.
רק הוא יודע לאהוב, בלי תנאים ובלי גבולות.
רק הוא אמיתי. כל כך אמיתי שאני כמהה לגעת... להגיע...
לראות... לדעת.
ברגעים האלה של הלילה,
מהרגע בו אני מכבה את האור ועד הרגע בו אני נרדמת,
אני נכנסת אל עצמי ובדמעות כבר לא נלחמת.
מטפטפת מבפנים, בלי לפחד נשברת.
שותקת לו - ''אלוקים...''
והוא מלטף עד שנגמרת... |