אפשר לראות אותו בלילות הכי גשומים, הולך בין הטיפות.
זו מטאפורה כמובן, אף אחד לא יכול ללכת בין הטיפות אפילו לא
הוא, למרות שלפעמים אני תוהה אם זה אמיתי כל מה שהוא יכול
לעשות ולא מגיע מאיזשהו חלום של אלוהים...
הוא מסוגל להסתכל על מיליון אנשים ולהצביע על זה שצריך אותו
יותר מכולם, לכן לא הפתעתי באותו הלילה שבמקום להמשיך למקום
חניה שלו בטיילת הוא חתך שמאלה פניה אחת לפני.
"לאן אתה הולך? חנינו שם." היא צמצמה עיניים והצביעה לכיוון
רחוב גאולה. "עובד" הוא ענה והחליק את היד על הקוקו שלו שיצא
מהכובע.
הוא המשיך עוד כמה מטרים, "אתה לוקח אותי גם הפעם?". הוא עצר.
"קחי את האוטו הביתה."
"אתה יודע שאין לי חוש כיוון, אז אולי הפע..."
"לא." הוא קטע אותה. לא היה שום כעס בקול שלו, רק סופיות, זו
ההחלטה וזהו.
"תקשיבי, סעי דרך אלנבי עד הסוף, תמשיכי תמיד מזרחה, מתישהו
תגיעי לאיילון, ולכי אלייך לדירה, יש לי מפתח".
הוא זרק לה את המפתחות והמשיך. "ברוש, את עובדת מחר?"  זרק בלי
להסתובב.
"רק בערב" היא ענתה בחיוך.
"יופי, יהיה לנו את כל הצהריים בשביל עצמנו." היא כאילו היססה,
אבל המשיכה לאוטו.
לאחר שתי דקות הוא ראה אותה.
אישה בשנות ה-30 לחייה עם עיניים אדומות מבכי מחזיקה פרלמנט
לייט ביד רועדת ונשענת על גדר אבן נמוכה של אחד הבניינים
הישנים.
"שלום לך" הוא הפטיר והתיישב על הגדר לידה.
"תראה אני יותר מבוגרת ממך ואני לא חושבת שזה ילך בינינו ילד,
אז למה שלא תשאיר אותי לבד?" היא אמרה בלי להסתכל אפילו.
"יש לי חברה" הוא ענה והצית סיגריה. "כרגע אמרתי לה לנסוע
הביתה בלעדי, כי אני צריך לפגוש אותך..."
"חברה שלך יודעת שאתה מתחיל עם נשים מבוגרות ממך שניה אחרי
שאתה יוצא איתה?"
א': אני לא מתחיל עם אף אחת, בטח שלא עם נשים מבוגרות. ב': את
לא מבוגרת אז אל תתנשאי מעלי. ג': חברה שלי יודעת כמעט כל מה
שאני עושה. וד': באתי לפה בגללך, או שמא מוטב לומר, בשבילך"
"שמא מוטב לומר..." היא הדהדה אחריו בסרקזם, "מילים גבוהות
לילד בן..."
"24, והגיל לא קובע דנה. כמו שאת יודעת טוב מאוד..."
"איך לעזאזל אתה יודע את השם שלי...?" היא לחשה והתרחקה מעט.
היא הביטה בו פעם ראשונה בעיניים מפוחדות.
"תרשי לי להעמיד אותך על טעות בשאלה, השאלה היא: איך אני אמור
לדעת שאת נמצאת כאן עכשיו? אבל גם זו לא רלוונטית למקרה שלנו,
השאלה ששנינו אמורים לשאול את עצמנו היא "למה זה קורה לך?"
בלי אזהרה היא התחילה לבכות.
כאן אני אפסיק את הסיפור לרגע ואני אתן לכם עוד פיסת מידע על
ידידי קרלוס - רוב הבנות שהוא מדבר איתן, בוכות.
בוכות, אני מתכוון, בזמן שהוא מדבר איתן כי כל הבנות בעולם
בוכות, מה שיוצא שכל בחורה שאי פעם דיברתי איתה גם כן בוכה, רק
לא מולי כמובן ו... קצת גלשתי. בכל אופן את כל השיחה בין קרלוס
לדנה אני לא יכול לתת לכם מהסיבה הפשוטה שקרלוס אף פעם לא מספר
לי מה הבעיה של האנשים שהוא עוזר להם, רק את השיחה בכלליות ואת
השם שלהם, אבל זה מספיק בשביל לבנות בערך סיפור. איפה עצרנו?
אה כן, דנה בוכה...
"מה אני יכולה לעשות?" היא התיפחה, "אני מנסה, באמת שאני
מנסה...".
"שמי קרלוס" הוא אמר לה בקול רך, "והתפקיד שלי זה לעזור לך אם
תסכימי כמובן, לקבל עזרה מידיו של ילד בן 24..." היא הביטה
בעיניו ופלטה גיחוך מוזר של חצי בכי. לא היתה טיפת ציניות
בעיניים שלו, רק חום והערכה.
"מי אתה? מאיפה אתה יודע עלי כל כך הרבה?" היא שאלה בחצי חיוך
ועיניים אדומות מבכי.
"כמו שאמרתי, שמי קרלוס, לגבי השאלה השניה שלך, תיאלצי לסלוח
לי, אבל אני נאלץ לא לענות על השאלה הזו, אני אומר לך בגדול מה
באתי לעשות." הוא התקרב אליה והתחיל לנגב לה את הדמעות במטפחת
שהיתה לו בכיס. "באתי להראות לך את הדרך. לפעמים קצת קשה לראות
גם אם התשובה מונחת לפנינו כי העיניים שלנו קצת עסוקות בדברים
אחרים."
"בלבכות למשל?" היא אמרה בחיוך.
"למשל... עכשיו בכיס שלך יש תמונה נכון?"
"אני כבר לא שואלת מאיפה אתה יודע..."
"תסתכלי עליה."
היא הוציאה את התמונה ופלטה צעקה. התמונה נפלה לה מהידים.
"זה לא מה שצילמתי!" היא אמרה בפחד. "התמונה מעוותת."
"לא דנה, העיניים שלנו מעוותות, את רואה עכשיו מהלב, לא
מהעיניים, לכן את מצליחה לראות את הדברים כהווייתם ולא כפי שהם
מצטיירים בטכנולוגיה" את המילה האחרונה הוא אמר בזלזול מופגן.
"איך הצלחת.... אתה מלאך?" היא שאלה בזהירות.
להפתעתה קרלוס צחק, "לא יקירתי, אני בשר ודם בדיוק כמוך, שאלה
שמצחיקה אותי כל פעם מחדש, ולגבי איך הצלחתי? זה הסוד הקטן
שלי."
"דאוס אקס מאכינה" היא אמרה.
"לא..." הוא ענה והביט בה בעיניים מוזרות.
עכשיו היה תורה לצחוק "אתה טכנופוב???"
"הייתי מעדיף את המונח 'סומך על אנשים יותר מאשר מכשירים'" הוא
אמר לה בחוסר נוחות.
"אוקיי" היא מלמלה בחיוך רחב. "תודה לך..."
"שמחתי לעזור" הוא ענה לה בחיוך קטן משל עצמו.

זה קרלוס כמו שאני מכיר אותו, מופיע כמו סערה בחיים של אנשים
לערב אחד ולאחר שיחה ארוכה הם יוצאים מרוצים באופן מוזר.
כשהראיתי לו את הסיפור הזה הוא רק ליטף את הזקן הצרפתי השחור
שלו וקרא בעיון. כשהוא מגיע לקטע הזה הוא מסתכל עלי ואני רואה
שהוא מסמיק, "אתה לא מתכוון לכתוב את זה" הוא אומר לי בחיוך
ועכשיו אני רואה שהוא כבר אדום לגמרי.
"בוודאי שאני מתכוון לכתוב את זה, זה הסיפור שלי ואלה הקוראים
שלי אז אני אכתוב מה שבא לי"
"פיט..." הוא מתחיל אבל אני קוטע אותו "הנה הקפה שלך."
"והתה שלך" בר אומרת לי בחיוך ומורידה את הכוסות מהמגש לשולחן,
"ותכתוב מה שאתה רוצה פיט, הוא סתם מצטנע"
"ממתי אני לא כותב מה שאני רוצה?"

טוב לדעת שיש שם איזה קרלוס כזה, שיראה לנו את הדרך הנכונה
ויקח בשבילנו את הדברים בפרופורציה, כשנדמה לנו שהעולם שלנו
קורס.
אז אם בדיוק בשלב שבו הכל מתחרבן לכם בחיים, אתם פוגשים באדם
עם שיער ארוך, זקן צרפתי, כובע (כמעט תמיד יש לו כובע צמר)
ומציג את עצמו בשם 'קרלוס' תדעו שהפעם, אלוהים שמע את התפילה
שלכם ושלח את העזרה הכי טובה שלו.

בלילות הכי גשומים, אתם מבינים, אפשר לראות אותו הולך בין
הטיפות.