עברו שלוש שנים ואני לא יכולה שלא לתהות, זה אני שהשתנתי?
אולי כשאתה צעיר הצורך הזה לכתוב בוער בעצמותיך, כמו חמצן
למוח, כי הכל כל כך מנוון?
אולי אתה גדל ומבין שזה לא העולם שמנוון, זה אתה שמתנוון.
אולי נכביתי, ואולי אני בכלל בוערת במישורים אחרים.

אני מביטה לאחור, זה לא קל להסתכל כל כך רחוק. אני עם משקפיים
ועדיין התמונה מטושטשת.
אני חושבת כל הזמן אם אז הייתי מבולבלת, ולכן המילים זרמו.
ומצד שני, אולי עכשיו זה בלבול, כי עכשיו הן פסקו.

אתה מקיף את עצמך באלף דברים שמעסיקים אותך, כל אחד יותר
מרכזי, גורלי, קיומי מהקודם, ואז פתאום אתה מסתכל על מה שיכולת
לעשות פעם, ואומר שאולי זה הקיום, הגורל, ופשוט אין לך תשובה.

עברו שלוש שנים, כל כך הרבה השתנה, ואני לא רוצה לחזור לרגע
אחורה, בזה אני בטוחה.
אז למה פתאום זה כל כך חסר, כשאני כל כך הרבה יותר מלאה?
זה קיומי?