מתוך היומן הפרטי שלי:
"כשהייתי בן שש, נדמה היה לאמא שהיא בהריון. חגגנו כל בני
המשפחה את המאורע ואולם כעבור כמה ימים נתברר כי זו היתה טעות.
וכך נותרנו משפחה עם שני ילדים, אחותי המבוגרת ממני בשנתיים
ואנוכי".
חיבוק קטן לקחתי ממך אחי
עדיין לא אדע לאן.
חיבוק, ונחרטת עמוק בגופי.
קול רפה שמעתי מטושטש
כמו נתמלט ממרחקי ארצות-הים.
מה אמרת?
"תזכור אותי".
מה לזכור?
"היכן לאחרונה נפגשנו. היכן לראשונה ובין לבין".
לא נפגשנו נער.
בשער מגאזין נוטה למשפחה נתגלה לי תצלומך, וזה הכל.
הנה חולצה זרוקה על הכיסא.
שכוב על ימינך
מרים צוואר וראש מרכין אל יד
אתה מדביק עיני אל סימני נערותך שבחזה
מאלצני למנות קפלים על כרס ששומן אין בה.
מה מוזר, לא ביקרת בבית אבא, אח
ומיקלטו הרי נמוג כבר בין דפי היסטוריה לוחצים.
האם ברגע זה תרצה לשמוע כיצד ניראה?
האם תשאל לדעת מי אני ומה אהבתי כשהייתי ילד?
גם חולצתי מתחמקת מן הגוף
נשכב מולך, על צדי השמאלי
מרים ראש, נשען על יד, פני אל פניך.
פיסת-תמונה.
דמויות שבתמונה נעות ונצמדות.
דמויות שבתמונה? כיצד זה ייתכן?
עם געגועים אל אח שלא נולד
מותר לנוע בתמונה. |