עיניים מסתכלות עמוק לתוך העיניים שלה. היא לא מחייכת ולא
עצובה. אין על פנייה שום הבעה כלל. היא אפילו לא ממצמצת. רק
עומדת נוקשה כמו אבן, ופתאום: אל תדבר ואל תזוז עד שאתה לא
מרגיש את זה בא!
אני תלמיד, אין לי מה להתווכח, אני מציית בשקט. היא מתחילה
לנוע ואני מנסה להצטרף, היא עוזבת די במהרה. פשוט מתרחקת. בפעם
הראשונה לא הלך. מנסים שוב. היא מולי. שוב נוקשה, שוב בלי הבעה
על פנייה. רק העיניים. העיניים המדהימות האלה, עם כל העומק
שלהן, אפשר לשכוח איפה אתה נמצא ופשוט לבהות בהן עד אין קץ.
היא מתחילה לנוע שוב. הפעם ההענות מצידי כנראה הייתה רגשית
יותר. מתחילים לסחוף אחד את השני. לא מסוגל להתנתק ממנה
והרגליים פשוט עושות אוטומטי מה שזוכרות. הגוף שלה כל כך צמוד
לשלי. אני יכול להרגיש את הנשימות המואצות שלה על הצוואר שלי.
כל נשימה מעבירה בי צמרמורת. התנועות שלה חדות כאילו הכל לפי
התבנית, ובלי טיפת רגש כלל. העיניים שלה נוצצות. אנחנו בתנועה
כבר מספר דקות. מתחילים להזיע. מתקרבת כמעט לנשיקה אבל ברגע
האחרון מסבה את הראש הצידה. מתחילה לשגע אותי. היא כל כך
מטריפה. הגוף שלה. כל סנטימטר בגוף שלה אני מכיר וידי הייתה
עליו לא פעם. אבל כל פעם היא מרגשת אותי מחדש. גוף מדהים שנע
בכזאת קלילות ויופי. גופה מתפתל בין ידי ואני בקושי עומד בקצב,
כמעט מאבד אותה. הקשר כמעט ניתק אבל היא לא מאטה. נעה בקצב
מושלם. זה מרגיש כל כך טוב.
ואני כבר הבנתי. התחלתי להרגיש. ואני מנסה להתאים את הקצב
לשלה. כדי שזה יראה טוב וזה מרגיש מושלם. שני גופים חמים
ומזיעים מתחככים זה בזה, נוגעים לא נוגעים, מתפתלים. הנשימות
המוגברות, הזיעה. המקום המוזר כל כך. החושך. החושך הוא זה
שהפחיד אותי בהתחלה. תמיד עשינו את זה בחדר מואר. אבל היא
ביקשה חושך. אמרה שהיא רוצה חושך ולא העזתי להמרות את פיה.
ואנחנו נעים כך בחדר. כמעט אפשר להרגיש את המוזיקה באוויר.
והריקוד ממשיך וכל פעם מתווסף משהו חדש, ואנחנו מסתחררים כך
בחדר עד שאפשר כבר לשמוע את המוזיקה בברור.