פגשתיה על סף תהום חיי;
מקום בו הלב והרגשות לא תיפקדו
ורק שאר האברים
נשפכו כמו נחלים בכל החורים.
צימחה בי שמש אביב,
שלחה בי רבבות זיקים
זרועים על גלי אהבה,
הכתירה כתר על ראשי
ביקוד תשוקתה,
השיבה אותי מפי התהום-
את החיים שוב לטעום.
ובטרם התמכרות עד כלות
היו אצבעותיי אותה מגששות
ולבי היה בוחן בה הכליות.
עמקו חקירותיי לבה לבחון
כשורשים בתוך רגבי הווייתה
עד אשר אהבתי התבססה.
נותבת אהבתי קווים ללבה,
גואה אני מהמיית אהבתה,
מטיילים אנו בארץ האגדות
מלאת האהבה והתשוקות,
נישאים על זרם עז של תחושות
עם המון גוונים וניחוחות.
10/07/04 © |
