"איך לעזאזל את רוצה שהוא יתבגר אם את לא יוצאת לו מהחיים?
תעזבי אותו כבר, תני לו ללמד מטעויות!". היא לא ענתה לי. חשבתי
שנגמר, ואמרתי כבר את המילה האחרונה, עמדתי לצאת מהחדר והיא
לפתע, התפרצה: "איך אני יכולה לעזוב אותו? אני אוהבת אותו!
יותר מאשר אותך! ומכירה אותו יותר טוב ממך! והוא הילד שלי!".
עמדתי המום. איך היא יכולה להשוות את האהבה שלה אלי לאהבה שלה
לבנה, בנינו. והיא המשיכה: "אני לא רוצה לתת לו ללמוד מטעויות
ואני לא רוצה שהוא יטעה בכלל, כל עוד אני בחיים. שום דבר טוב
לא צומח מכל הטעויות הכביכול חינוכיות האלו". לעולם לא ציפיתי
לשמוע ממנה משפט כל כך פרימיטבי. מעולם לא ידעתי שהיא כל כך
אובססיבית לגבי ניר. אפילו אימי ז"ל, שהייתה מטורפת לא קטנה,
הייתה פחות אובססיבית ממנה. אפילו שאימי לא אהבה אותה, היא לא
מנעה ממני להתחתן איתה. ואולי היא הייתה צריכה?. זה עדיין לא
מצדיק את זה שאישתי הנחמדה תמנע מניר להתחתן. שאלתי אותה: "למה
את מונעת ממנו את כל הדברים שעושים לו טוב? מה נותנת לך השליטה
על החיים שלו, פעם אחר פעם?" ואז היא הנחיתה עלי: "זה לא
עניינך, אבל אם כבר שאלת, אז ככה... ניר הוא הדבר היחיד שיש לי
בחיים. אני בכלל לא יודעת מה אני עושה איתך. אולי זה מתוך
הרגל, אולי כדי לא לספוג ביקורת. בכל מקרה, אתה, לא מעניין
אותי במיוחד."
היא היממה אותי פעם שניה ב-10 דקות. "מה זאת אומרת כלום
בשבילך, וממתי ביקורת כל כך מפחידה אותך? זה לא שלהתגרש היום
זה לא נורמלי... אז למה נשארת איתי כל הזמן הזה ולא התגרשת
ממני? ולהזכירך, גברתי, ניר הוא גם הבן שלי!"
היא התעלמה ממני. לפחות ככה נראה נראה לי בתחילת דבריה. "תשמע,
ניר הוא חלק בלתי נפרד מחיי. אני אמא שלו ויש לי זכות להתערב
לו בחייים כמה שארצה." גיחוך קל מצידה ואז היא המשיכה: "גרמתי
לו להיות תלוי בי במידה מספקת כדי שלעולם לא יוכל לעזוב אותי.
וכן, תוכל להגיד שזה פתטי מצידי, אבל עובדה שכל פעם שעצרתי
אותו לפני טעויות הוא חזר על ארבע והודה לי. אתה לעומת זאת, לא
נתת לו כלום בחיים. לימדת אותו רק דברים מיותרים. אפילו את
הזרע לא תרמת."
הייתי המוום פעם שלישית. היא, מלכת התמימות, פותחת כעת פה כזה
גדול ומאבדת שפיות מולי? תמיד הייתי בטוח שיגיע השלב בו היא
תשחרר את ניר לחופשי, ושתפיל עלי עובדה מבהילה כלשהי. אבל
לגלות כעת שניר הוא כלל לא בני? איך זה יתכן, הרי הילד הוא
העתק קטן של אביו, ואפילו משועבד לאימו בדיוק באותו אופן בו
אני משועבד לה.
ולעולם לא אוכל להתנתק מהשיעבוד הזה, שכן כעבור כל כך הרבה
שנים היא גרמה גם לי להשאר ללא יכולת לעזוב אותה. ואפילו ללא
יכולת לכעוס עליה כשאני מגלה שבגדה בי, תימרנה אותי, ושיקרה
לי, ושבני הוא כלל לא בני.
הכעס היחיד שיש לי, הוא שלא הצלחתי לעצור את המשחק החולני שלה
בניר.

ולפתע שנינו מפנים את מבטינו לכיוון הכניסה למטבח, חדר
המריבות, לקול חבטה רכה של תיק הנופל על הריצפה ובכניסה ניר,
בננו, הילד בן ה-40. החוורתי כולי, אך היא כרגיל מעמידה פנים
ומזייפת חיוך, אומרת לו "בוא ניר, שב לאכול".
וניר, סוף כל סוף, אוזר את האומץ שלא היה לי ואומר: "שלום
אישה, ולא להתראות".
הייתי המום בפעם האחרונה בחיי.