רק פעם אחת ודי.
רציתי לבכות את הבכי של החיי.
לבכות על הכל, על כל החיים.
על הגננת שהעליבה, על החברות שעשו חרם, על ההורים שלא הרשו
לצאת עד מאוחר, על אנשים שיצאו מחיי ללא שוב, על מפקדת שעשתה
לי עוול, על עניים שקר להם בחורף ועל מי שיצאו מחיי ללא שוב.
רק שיצא, שיעזוב אותי הדיבוק שאחז בי, שאחזור להיות שוב אני.
כמו יציאה טובה בשירותים - רציתי בכי שישאיר אותי קלילה.
אז יום אחד נכנסתי לחדר, נשכבתי על המיטה. שמתי אוסף שירי
דיכאון במערכת, הדלקתי נרות וכיביתי את האור. חשבתי על כל הרע
שקרה לי, על הרע שקרה לאחרים, על כמה שקשה לי עם אנשים וכמה
קשה לי עם עצמי.
גם חשבתי על אחי, אבל זה לא בא.
שמתי מעיל, לקחתי מפתחות ויצאתי מהבית. נכנסתי לרכב, ויצאתי
לדרך. לא ידעתי עדיין לאן אני נוסעת. אבל לחצתי על הגז ונסעתי
ישר. מדי פעם פניתי ימינה או שמאלה. לפעמים עשיתי פרסה. נסעתי.

התחיל לרדת גשם, אבל הבכי שלי לא בא.
חזרתי הביתה, ופשטתי את המעיל. נכנסתי לחדר האמבטיה, התפשטתי,
שמתי מים חמים ונכנסתי להתקלח. המים החמים שטפו את גופי, שיערי
ואת פניי. צעקתי, צרחתי, שרתי בקולי קולות במקלחת. שטפתי את
עצמי.
הפנים שלי היו רטובות, אבל לא מדמעות.
סגרתי את המים, התעטפתי במגבת, יצאתי מחדר האמבטיה והלכתי
למטבח. הייתי רעבה. חצי ערומה, הוצאתי מהמקרר עגבנייה, מלפפון
ובצל. הנחתי קרש חיתוך על השיש. חתכתי את העגבנייה והמלפפון
לקוביות קטנות. לבסוף גם את הבצל.
העיניים צרבו, אבל הדמעות לא זלגו.
שמתי את כל הירקות הקצוצים בקערה, הרמתי את הסכין ושמתי אותו
בכיור. לקחתי את העיתון של היום כדי לקרוא. העברתי דף, והתחלתי
לבכות.
הנייר חתך לי את האצבע.