אבא יקר שלי,
עמדתי דומם מול הרוח הקרה של באר שבע, שפרעה את שערי ללא רחם,
מצליפה בגופי ומאיימת לחרוט את דמעותיי על פניי, והבטתי בך.
שום דבר לא הפחיד אותי-לא הקברים שניצבו כפסלים הזועקים את
שמותיהם של אלו הקבורים בהם, לא השקט הנוראי המסמל את המוות
בטרם עת, לא מליוני הדמעות וזעקות השבר שמילאו את המקום. לא
הייאוש של הסוף. כל אלה לא עניינו אותי. נדמה שהייתי בעולם
אחר, עולם משלי, שבו אני מנסה להתחבר אליך למרות שנים של
ניתוק.

אני מעבירה יד רופפת וחלשה על השם שלך החקוק באבן. הוא כל כך
רשמי. כל כך מבטיח. מלידתך, השם הזה הפיח לגביך ציפיות ותקוות
שהיית חייב לעמוד בהן-"גואל ישראל". שם, שלא ברור אם הוא ברכה
או קללה.

חייתי כל כך הרבה חיים, למרות שאני צעירה. התמודדתי במרדנות
אילמת עם המוות שלך. לא יכולתי לתפוס את משמעות הכאב, כל מה
שעשיתי היה לנחם. שמרתי על שלמות ליבם של הסובבים אותי, שבאופן
אירוני, היו מבוגרים ומנוסים ממני. סירבתי להיכנע לפחד,
לדמעות, לשברון הלב. סירבתי לקבל את הסוף.

שנים אחר כך, התמכרתי לכל פיסת מידע שיכולתי להשיג עליך. כל
מכתב שכתבת, כל תעודה שקיבלת, כל תמונה שלך-לפני ואחרי
שנולדתי, עם ובלעדי. אספתי אותם בקדושה יתרה. הייתי עסוקה
בלגלות אותך ובלמחוק אותי. חרטתי בזיכרון שלי את הפנים שלך על
כל הבעותיהן. הייתי עומדת שעות מול הראי, מנסה לזהות את ההבעות
האלו אצלי. חיפשתי דמיון, ולא היה חשוב לי איזה.

לקח לי המון זמן לזהות איזו אמת עצובה בעיניים שלך. אמת,
שניסית להסוות בחיוך "מונה ליזה" קטן. חיוך שמסתיר משהו,
ועיניים שמגלות הכל.
ואז הבנתי. ידעת. משהו בך ידע שהסוף קרוב, עוד הרבה לפני שזה
קרה. ואפילו החיבוק המתפנק שלי לא הצליח לנחם אותך.

בסופו של דבר קיבלתי מה שרציתי. מבעד לחיוך, מבעד להבעה, מבעד
לדמעות, הצלחתי למצוא את הדמיון אליך-האמת העצובה שזיהיתי
בעיניים שלך, אני מזהה כעת בשלי.

אוהבת אתמול, היום ולנצח,
הקטנה שלך.