לא אני לא משוגעת.
עד עכשיו לא אישפזו אותי או אמרו לי שלפעמים נדמה שאני חושבת
כמו בן אדם שהטריפה אותו דעתו.
אבל יש רגעים שאני מרגישה איך אוחזת בי נקודת השיגעון, איך אני
נשברת כמו ענף דקיק של עץ שרק התחיל את תהליך פריחתו ביום
חורפי סוער וגשום שמאיים על כל מי שנמצא בחוץ ללא קורת גג.

מצחיק שאני מדמה את עצמי לדבר כזה שברירי ומסכן, שכן לא פעם
ולא פעמיים התיימרתי ואמרתי שאני אדם חזק בעל מזג חם שיש מעט
מאוד דברים שמסוגלים לשבור אותו. לא האמנתי שמה שישבור אותי
יהיה - אני עצמי.

המחשבות הסופניות האלו, הפחד לא להתקרב לאיש כל חיי, ההרס
העצמי שהבאתי את עצמי אליו - גרמו לי לקום בוקר אחד בכתונת
לבנה.
השאלות העמוקות האלה, שבדרך כלל היו מראות על אינטליגנציה
גבוהה וסקרנות שלא היתה מביישת חוקר שכבר 10 שנים מנסה למצוא
תרופה למחלה שעדיין אין לה מרפא, פתאום נראות לא ברורות לכל מי
שנמצא סביבי, הם לא מבינים מה אני רוצה, השאלות שלי פתאום
נראות להם לא קשורות למציאות.

מתי הם כבר יבינו שאני שונה, אבל לא כמו שהם חושבים.
שמה שנראה להם חריג או מוזר הוא לא בהכרח איום ונורא. הפחד הזה
גורם להם להתנהג כמו דגים קטנים שכל היום שוחים באקווריום
ומכירים כבר כל חצץ קטנטן בצבע כחול, לדעת מתי אתה מתקרב
לזכוכית וצריך להיזהר כדי לא להתנגש בה שוב. וכל דבר שאינו
מסתדר עם דרך החשיבה המקובעת שלהם - אינו מתקבל על הדעת.
מה אפשר לעשות? לא יכולתי להגיד כלום כי הרי - אני פה המשוגעת.
בלאו הכי כל דבר שאני אגיד ישמע באוזניהם מגוחך ותלוש
מהמציאות.
אבל שוב נשאלת השאלה איך גרמתי לעצמי להגיע למצב הזה? אולי
בסופו של דבר גם אני כבר האמנתי שחציתי את גבול השפיות.

אתמול קיבלתי עוד שעת צפייה בטלוויזיה - צ'ופר - כי הפעם לא
קיללתי את כל סגל הרופאים ונשותיהם כשהגיע הזמן לקחת את
התרופות.
החלטתי - כמו כל בן אדם משוגע שמגיע להחלטות - לשתף איתם פעולה
ואולי ישימו לב שאני שם בטעות.

כבר 4 שנים חלפו מאז שאושפזתי, את הכתונת הם כבר הורידו ממני.
ופעם בשבוע יש לי שיחה עם פרופסור שטיינמן על מהות קיומנו.
עדיין לא הבנתי למה מחזיקים אותי פה, כנראה שאני גם לעולם לא
אבין. אבל מה שבטוח זה שטוב לי לחיות באקווריום הפרטי שבניתי
לעצמי, לפחות אני יודעת שהזכוכית שלו גמישה ולא יקרה לי כלום
אם אני אתנגש בה כמה פעמים.