כשאני יושבת בכיתה בשולחן לבד, אני פתאום מסתכלת על כולם.
השמחה שיוצאת להם מהפה נראת כל כך אמיתית.
ורק כשאני מסתכלת עליו הוא נראה עצוב, כאילו משהו מת לו בתוך
העיניים והמיס לו את השמחה.
ואם אנחנו מדברים (מה שקורה פעם במיליון שנה) אז הוא לא אומר
למה, ואומר שזה לא נכון ושאני סתם משוגעת.
אבל הוא לא מבין שאני מכירה אותו טוב, ושפעם הוא לא היה כזה
בנאדם. שפעם, כל חיוך שלו היה שווה זהב, וכל החדר היה יכול
להתעורר בשניה.
פעם הוא אמר לי שאני לא מכירה אותו, ידידות של שנים הוא זרק
בשניה, צחקתי בתוכי כי ידעתי שזה לא נכון, אבל גם התעצבתי,
התגוננתי בפניו במשפט שטען שגם הוא לא מכיר אותי, הוא ניסה
להוכיח אחרת, למרות שידעתי בתוכי שהוא צודק.
את האמת? זה גרם לי להרגיש ריקה, כאילו לא הכרנו כל כך טוב
וכאילו כל הדברים שקרו איתנו - לא באמת קרו.
ולפעמים פתאום השיחה מתגלגלת ללילה שהיינו בבומבמלה, זה כאילו
חלק ממנו רוצה לדבר על זה - וחלק אחר לא.
ואיך פתאום, דווקא ברגעים המלחיצים, הרגעים האלה שאתה עוד שניה
מתפוצץ בתוך עצמך מרוב רגש, משנים נושא.
אני חושבת שאף פעם לא נוכל לקיים שיחה שלמה על מה שקרה שם,
ולפעמים נראה לי שאני בחיים לא אפסיק להתחרט על איך שהלכתי, על
מה שאמרתי ועל איך שהתייחסתי להכל אחרי שהכל כבר עבר.
ריקנות, פשוט תחושה אחת מגעילה. ורק שיר אחד מתנגן בתוכי
ומשאיר אותו קרוב.
לפעמים אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי הולכת
והייתי נשארת איתו, אולי הדברים היו שונים... ואולי לא...
הגנה אפשר לקרוא לזה?
אבל למה הגנתי על עצמי מדבר כל כך אמיתי?
אני עד עכשיו מנסה לברר מה עבר לו בראש באותו רגע, מה הוא חשב
ומה הוא רצה, אם הוא באמת רצה אותי
או שסתם הוא היה חרמן כמו כולם, באותו הרגע.
פעם כשדיברנו על זה, הוא אמר שזאת לא הייתה סתם נשיקה
ולא המשיך.
משפטים שנקטעים
ולפעמים נראה שלעולם לא יגמרו.