זה לא שהיא הייתה זונה. היא פשוט... אהבה חברה. מגיל צעיר היא
נמשכה לחברת בנים, ותמיד רצתה להרגיש רצויה. היא די בטוחה, שעם
כל האחד עשר שהיו בחדרה היא אפילו נהנתה. אז מה אם היא בת 16?
זה לא אסור. זה הרי רק נורמות חברתיות טיפשיות שאמרו שזה כן.
זה חייב להיות זה.
היא לא הייתה טיפשה, או מכוערת, או ממשפחה לא טובה. היא פשוט
אהבה חברה.
מחזרים היו לה בכמויות. היא אפילו לא זכרה את הפרצופים של
כולם, אבל רק מי שבאמת השקיע הצליח לקחת אותה לבילוי חד פעמי.
היא רצתה חברה, אבל לא חבר עלוקה.

זה לא שהוא היה חננה. הוא פשוט... אהב להיות מצליחן. הוא השקיע
את נפשו בלימודים רק כי צריך להזיע בשביל מקצוע, כי בימינו
התחרות גדולה. זה לא שלא היו לו חברים. פשוט... על מי אפשר
לסמוך בימינו? זה הרי סתם מיותר. נכון שהיו לו כמה אנשים איתם
היה מסתובב, בעיקר בימי שישי. אחרי הכול, הוא הרי בן 16. הוא
לא פחד להיכשל. הוא פחד להודות בזה. הוא פחד שבבית יגלו. שאבא
שוב ייקח את החגורה.

זה לא שהוא היה ערס. הוא פשוט... טוב. הוא כן היה ערס. אבל רק
כי לא הייתה לו ברירה. בעולם שכזה צריך שיהיו אנשים שיגנו
עליך. הם חברי אמת. אז מה אם הם לא יבואו לבקר אותי אם
המנאייקים יתפסו אותו, זה לא אומר שהם יעזרו לו כשיצטרך. על
לימודים הוא ויתר. זה היה קשה מדי. בכל מקרה, מי צריך בגרות
כשיש לך חברים?

זה לא שהיא רצתה להישאר לבד לתמיד. היא פשוט... לא הרגישה
מוכנה. אז נכון שהכול אצלה היה מעוות, זה לא אומר שהיא לא בן
אדם טוב. זה נקרא הרפתקנות, כשאת לא יודעת אם תמצאי את עצמך
באמצע הלילה, מתחת לשמיכה, מתחננת חרישית לסיפוק, יודעת שהוא
כבר בטח נרדם. בטח שזה הרפתקנות. מה זה אם לא הרפתקנות?

זה לא שהוא לא רצה ללכת לבי"ס. היו לו דברים יותר חשובים
לעשות. "עסקים" קוראים לזה החבר'ה. ציון היה צריך לקנות כמה
"דברים" בשביל המסיבה בערב במועדון. חייבים להצטייד בזה... הרי
כולם יהיו שם. והגיע הזמן לעשות קופה. כבר כמעט נגמר הכסף
לסיגריות.
בצעדים מהירים אבל ממש לא בטוחים ציון עשה את דרכו במורד
הכביש, לקראת חבורת הבחורים ליד בניין גדול ונטוש, שישבו על
ספסל חצי שבור, ודיברו די בשקט יחסית לאנשים בגילם.
מבט לצדדים. אין אף אחד. עוד כמה צעדים מהירים, והוא כבר יכול
להתחיל את משחק המבטים עם הבחור בכובע הלבן. שרשרת כסף הייתה
כרוכה סביב צווארו, נותנת לו מראה עשיר, אבל מפוקפק. יד רועדת
ומיוזעת נשלחה לכיסים העבים של המעיל, מגששות אחר הכסף. בלי
דיבורים מיותרים, הכסף מצא את דרכו לכיסיו של הבחור בכובע
הלבן, בעוד שכיסיו של ציון התמלאו בשקיות קטנות חומות. חצי
חיוך נשלח בין שניהם, ובלי לומר מילה נוספת, המשיך ציון לדרכו,
דרך בי"ס הסגור כבר.

זה לא שהוא לא רצה ללכת... פשוט... זה לא בשבילו המסיבות האלה.
נכון, אין מבחנים בזמן הקרוב, ונכון, הכניסה כמעט חופשית,
ואפילו אבא שלו לא בעיר השבוע. אבל... כולם שונאים אותו שם.
הוא לא ירגיש שייך.
המראה הייתה מכוסה באדים חמים, גורמים לבבואתו להיראות כמו גוש
כהה וחסר צורה מוגדרת. יד דקה, עם אצבעות ארוכות וציפורניים
בריאות מאוד, עברה על המראה, מורחת את האדים. מסרק דק עבר
בשערו, הצידה. שביל בצד, כמו שאמא אוהבת. מביט ארוכות בעצמו.
לא מרוצה. עם יד עצבנית עובר בשערו, מבלגן אותו. עם היד השנייה
מוציא קצת ג'ל מהקופסה שמלאה כמעט לגמרי. חיוך מסופק על
השפתיים. ככה הוא נראה די רגיל.
הארון פתוח. אצבעות ארוכות פורמות את החולצה המכופתרת. "זאת
חולצה לחתונה! תעיף אותה!" צועק על עצמו. מוציא חולצה כמעט
זרוקה. כזאת שבדרך כלל היה הולך איתה בבית, ואת הג'ינס שהוא
התכוון לזרוק.
מהופנט, הביט בעצמו. הוא היה שונה. ממש שונה. הוא נראה טוב.
לראשונה, אהב את עצמו באמת.
החיוך הגדול נמהל במבט עצוב. נזכר שההורים בחופשה. "תודה לאל
שהם בחופשה", מלמל. הוא לא יכול היה לצאת ככה, אם הם לא היו
בחופשה.

זה לא שהיא הרגישה צורך גדול מדי להתגנדר, אבל כולן ככה. איפור
שחור כבד בעיניים. זה בהחלט מתאים לכחול של הקשתית. סומק לא
מוגזם, בניגוד לרוב חברותיה. נעלי עקב גבוהות, וחצאית מיני
מפתה נמתחו על עורה. היא מודעת לגופה, ויודעת להחמיא לעצמה עם
בגדים מתאימים, למרות שהיא גם יודעת שבלבוש כזה, הרבה שקט לא
יהיה לה. זה לא שהיא רצתה שקט, אבל יהיה נחמד לפעמים קצת
התחשבות.

זה לא שמונית יקרה לו מדי, אבל אם אפשר לעשות פוזות במהירות
מופרזת, למה לא?
את המוזיקה מהמבנה הגדול אפשר היה לשמוע כמה רחובות משם.
האדרנלין הזורם בדמו הציף אותו בתחושה המוכרת ונעימה של
העקצוצים בגופו.
"הולכים לקבל זיון!" הכריז הבחור בז'קט הכחול שאחז בהגה, ונראה
שהוא לא בדיוק יודע איך מתנהגים איתו. בסוף הגיעו לחנייה
הגדולה, זרקו שם את האוטו, מתעכבים ביציאה ממנו, בזמן שהאף
מתכסה בצבע לבן, שהם ממהרים לנקות.

זה לא שהוא לא שתה אלכוהול, הוא פשוט לא חשב שימכרו לו. והוא
גם לא כל כך רצה. הוא הזמין קולה, מתקשה לספור את הכסף באור
המהבהב. בסוף שלף שטר של 20 ונתן לברמן שנראה עצבני במיוחד.
הוא הביט סביבו. בכל פינה היה זוג שקשה היה להבין מה הוא עושה,
אבל לא היה צריך לחשוב יותר מדי בשביל להבין. עיניו המשיכו
לנדוד. בחורות בחצאיות מיני קיפצו וזזו, כאילו המטרה היחידה
שלהן היא לפתות את הבנים בסביבה. היא הייתה אחת מהן. הוא אף
פעם לא הבין למה היא צריכה להתנהג ככה. היא יכולה להשיג מי
שהיא רוצה גם אם הייתה לובשת בגדי נזירה. היא הייתה יפהפייה.

זה לא שהיא חשבה שהוא מכוער. הוא פשוט היה חננה. היא מאוד
הופתעה לראות אותו שם, מביט בה. היא עוד יותר נדהמה לגלות שהוא
לא מסיר ממנה את מבטו, גם כשהיא הביטה בו. בכיתה הוא תמיד היה
מסתובב באותו רגע. המבט שלו עשה לה משהו. היא לא הבינה מה. זה
החמיא לה, והדהים אותה באותו זמן, וגרם לה להרגיש שלא בנוח.
מבטו הבוחן, עם כוס הקולה ביד שלו, הנינוחות בה עמד, הבגדים
שהוא אף פעם לא לבש קודם, גרמו לו להיראות מוזר, אבל טוב.
תהיות רבות החלו לחלוף בראשה, והיא לא שמה לב איך ציון נצמד
אליה מאחור, ומתחיל לרקוד, מקבל את הסכמתה כמובן מאליו.
היא זרקה מבט מסוקרן לעבר הבר. שם, עם כוס ביד, עמד הבחור שעוד
רק אתמול בכלל לא עניין אותה, ומה הוא חושב, מבט מאוכזב
בעיניו, אפשר להגיד אפילו קצת עצוב. הוא שאף עמוקות, משתדל לא
להיחנק מהעשן ומהגזים באוויר והחל להתרחק.
היא בעצמה לא יודעת למה, אבל היד שלה עזבה את שערה, ותוך כדי
סיבובה, כיוונה אותה לגובה המתאים. צליל הסטירה התעמעם ברעש
המוזיקה. ומבלי לחשוב יותר מדי התחילה להתרחק לשם, לכיוון
היציאה.

זה לא שזאת הייתה הסטירה הראשונה שלו, אבל היא מאוד הכאיבה לו.
ולא בלחי. ההלם הציף אותו לגמרי. החדר התחיל להסתובב במהירות,
הוא תפס את המצח, ובצעדים מאיימים עשה את דרכו אל הבר. הוא לא
יפחד לבקש אלכוהול. גם לא את הכוסית האחת עשרה שלו.

זה לא שהיה קר, אבל היא הייתה חייבת לחבק את עצמה. הרעד הציק
לה. הציק לה גם האוויר הקר שחדר מתחת לחצאיתה. הציקו לה פתאום
כל המבטים הנעוצים בה, ולא בפניה. חוץ ממבט אחד. מבט אחד היה
ממוקד בעיניה. ניסה לקרוא את המגילה האינסופית הכתובה על
אישוניה. המרחק ביניהם לא נתן לו את היכולת להבדיל בין האישון
השחור לבין הקשתית הכחולה, אבל זה לא הזיז לו. הוא המשיך להביט
בה, שר לה סרנדות במבט. וזה לא שהוא כל כך אהב אותה. אבל הוא
ידע שהיא לא כזאת. לא באמת בכל אופן. היא ניסתה בכל הכוח
להתנגד למבט. תלתליה המשוכים בקרם נפלו על פניה.
היא באמת ניסתה, אבל הסקרנות הייתה חזקה, היא הרימה את מבטה,
מקווה לראות שהיא דמיינה את הכול, אבל שם, חמישה מטרים ממנה,
עמד הבחור שתמיד ישב בשורה הראשונה, לבוש בבגדים של שורה
שלישית אם לא רביעית. עד אותו רגע היא לא ראתה את הירוק
בעיניים שלו. הידיים השלובות שלו הבליטו את שריריו ביד, דבר
שלא התאים לאופיו בכלל.

זה לא שהייתה תנועה רבה מדי, אבל נהג האמבולנס היה חייב להדליק
את הסירנות. הוא טס ברחובות העיר, מנסה למצוא את הדרך הכי
מהירה לדיסקוטק. אם יתעכב יותר מדי, הבחור חסר ההכרה שסבל ממנת
יתר, יכול היה לאבד את חייו.

זה לא שהיה חם, היה דווקא די קר, בחוץ. היא תלתה את מעילה על
הוו. ואת כל השאר זרקה. היא לא חשבה שהוא יהיה כזה. היא הייתה
בטוחה שהניסיון שלו יכול היה להשתוות לזה של אחיה בן החמש.
גם הוא לא כל כך האמין על עצמו. זה לא שזאת הייתה הפעם הראשונה
שלו, אבל הוא לא האמין שזה באמת יכול לקרות.
זה לא שהוא חשב שיהיה משהו רציני. פשוט ההורים שלו היו בחופשה.
הוא יכל להרשות לעצמו להיות שונה.

זה לא שלא היה טוב. היה מצוין. אבל היא הייתה חייבת לאסוף את
חזייתה ותחתוניה שהיו זרוקים איפשהו בסלון. היא מתחה על עצמה
גם את הגופייה והחצאית, זרקה על עצמה את המעיל, לוותה ממנו כסף
למונית. הוא בטח היה נותן לה בעצמו אם לא היה ישן.
היא טרקה בחוזקה את הדלת, שיתעורר וילך לנעול.
זה לא שהיא לא רצתה אותו, הוא פשוט לא היה הוא. היא רצתה את
השונה, שלא יכלה לקבל באופן קבוע.

הוא לא ראה את ה' או משהו כזה. הוא פשוט החליט לעזוב הכול.
אחרי שהשתחרר מבית החולים, בליווי אביו שחשב בקדחתנות מה לעשות
עם בנו.
החגורה לא הייתה נחוצה. הוא החליט בעצמו שהאף שלו לא יתלכלך
יותר.

הוא קם בבוקר. היד שלו שוב נשלחה לעבר צנצנת הג'ל, שכבר התחילה
להתרוקן. את הג'ינס הוא בסוף לא זרק. הוא החליט שגם החגורה של
אבא לא תזיז לו יותר, זה לא שהוא ירד יותר מדי בלימודים, הוא
פשוט החליט להיות השונה. להיות כמו שאהב.