New Stage - Go To Main Page


היום התחלתי להבין את זה.
היום כשהתעוררתי בחדר ריק והשמיכה אינה מגינה מהקור.
ידיים מחפשות ואחריהן עיניים. לשוא.

הבנתי את זה בהיותי שרועה מתחת לשולחן בית ספרי, ולזמן קצר אני
לא קיימת.
דמעות זולגות לצדדים, נאבדות, ולא נראות יותר.

הבנתי את זה בדרך הביתה, במבט מעלה לשמים-לא-שמים חסרי ציפורים
ומאור, רק ענני גשם הכורעים ללדת.
עיניים נשארות פקוחות עד האיחוד עימם.

הבנתי את זה אחרי מקלחת, כשהתעמתתי עם עצמי.
והעיניים מסרבות להסגר.
שובל אחרי להב אחרי יד, שמסרבת לעזוב.

הבנתי את זה כשנזרקתי למיטתי.
ידיים כבולות מאחורי הגב ופני תחובות למזרון על ידי יד אלימה.
וגבר זר בתוכי.
לא רואה, לא חושבת, ומשחררת זעקה סתומה.

והבנתי את זה כשהשמיכה חזרה אלי וכך גם הקור.
ובחדר הקפוא השעות טובעות בייאוש עד החסד שבשינה.
פרקי ידי כואבות ועיני לא רוצות להפקח יותר.

הבנתי את זה היום,
את הבדידות שהיא חיי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 20/1/06 9:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני זאנגדה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה