כריסטינה נכנסה לחדר. היא הביטה סביב ולא זיהתה אף אחד מהאנשים
שישבו או הסתובבו בחדר.
האוויר בחדר היה סמיך מעשן וכריסטינה נחנקה תכופות. היא בקושי
ראתה את מי שמסביבה, וכשקיבלה שום יחס מיושבי החדר, נשמה נשימה
עמוקה אפופת עשן והוציאה בעצמה סיגריה.
פה אף אחד לא מכיר אותה, את כריסטינה. אף אחד לא יודע מי היא
ומה היא. אף אחד לא שמע את שמה ואת שם משפחתה כשלהם צמודים
גינונים רבים או מחמאות רבות. אף אחד לא ידעה מה כריסטינה עברה
ומה הדעה המחייבת שלה על סרבנים, זקנים וחתולים.
היא מתחילה התחלה חדשה. דף נקי מתנתק מתוך מחברת גדולה שאיש לא
כתב בה או אף העביר את ידו על הדף, מנסה לחוש את איכותו.
היא יכולה להיות רעה או טובה. היא יכולה להיות מוכשרת בלי לתת
הוכחות על זה, להיות יפה, להיות שמנה, להיות מתחשבת ואחראית או
רק מתחשבת או לא אחראית. היא יכולה להיות נקייה לגמרי ולתת
להתחלה החדשה הזאת למלא אותה במה שהיא כל כך רוצה ואינה יכולה
לומר את זה במילים.
היא יכולה לא להיות כריסטינה בפעם הראשונה בחייה. היא יכולה
להיות כן כריסטינה בחדר אפוף העשן הזה ומחוצה לו. כריסטינה
שהיא לא כל מה שהיא היום; כריסטינה שלא הצליחה להשתחרר החוצה
מתוך הכלא שנבנה בתוכה.
היא יכולה לשכוח את כל מה שהיה עד עכשיו ולבנות את עצמה מחדש
בצורה בנאלית ופשוטה.
היא יודעת שהיא רק יכולה לנסות, ובעזרתם של אחרים אולי זה גם
יצליח.
היא רואה עצמה כותבת שוב. לא מתוך מקומות אפלים, אלא מתוך
מקומות של יצירתיות וכשרון. נכון, היא לא צריכה לתת הוכחות על
כישרונותיה, היא רק צריכה לכתוב.
והמשהו הזה בפנים נרגע, מתיישב, והיא מביטה מבט אחד באנשים
היושבים בחדר הצפוף, שעיניהם אדומות מהעשן הסמיך והנורא, מבט
אחד מתוך מאות, מתוך אלפים, ברוגע.

כשהיא מדמיינת את זה, זה נראה ככה.

לפעמים היא חושבת שאולי כמו שאנשים אחרים בחייה זקוקים לאישור
ממנה, לפרידה ממנה, או סתם להכרה וחיבה היא צריכה את זה לא
פחות.
את הסצנה הזאת, שבת קרבה לאב, והוא אומר לה ברכות ובכאב, שהוא
חיכה לה במשך כל אותן השנים ושהיא הלב שלו, היא הדבר הכי
משמעותי בחייו, היא המשמעות. הוא יצר אותה. והוא איבד אותה,
וזה לא באשמתה.
והיא, היא חוזרת מהגיהינום הישר אל הזרועות שחלמה לישון בתוכן
כל השנים.
את הסצנה הזאת, שאדם קרב לאדם ואומר: "אני מצטער" מתוך מקומות
אפלים שנפתחו בתוכו ברגע שהלכת ולא הבטת אחורה. את הסליחה הזאת
שמגיעה לך. אלוהים, היא מגיעה לך. על זה שהוא נתן לך להיכנס
לתוך הסבכים שבגופך והוא השקיט מצפונו והגיב תגובות חלשות לגוף
נחלש.
את הסצנה, כשמבט תופס מבט ויש שקט. ופרידה.

כשהיא מדמיינת את זה, זה נראה ככה. אבל לדמיון אין מקום בחיים
האלה.