יושבת על המיטה ומנגנת, ומה נשאר לה? מפרט ישן ומחורר שתלתה
אותו על צווארה כדי שיראו.
הדמעות זולגות היישר אל המיתרים ושוטפות את מעט האבק שנותר
ביניהם.
היא אבודה, היא חושבת. אין לה כבר למי לפנות.
האקורדים לא יוצאים נקיים, כי שכחה להתאמן
אבל היא יודעת שיש בה משהו, אם רק תחזור ללמוד
אולי זה כל מה שיש בה.
השיער שלה התבלגן כי נרטבה בגשם, והמכנסיים שלה רטובים.
היא פותחת את החלון כדי לחפש שמיים בצבע תכלת, אך הם שינו את
עצמם בשבילה.
המחשב עדיין דלוק מלפני כמה ימים, צלחות של אוכל ששכחה לשים
בכיור, וכמה כוסות בצדדים.
מלא ממחטות נייר זרוקות על הריצפה וכמה זוגות נעליים של "אול
סטאר" דוהים. לוח השעם מלא בכרטיסי הופעות שהייתה בהן.
אז למה היא כל כך עצובה?
הרי הופעות עושות לה טוב, המוזיקה מרגיעה אותה.
ותלוייה בחדר תמונה שלה מנגנת על גיטרה, היא אוהבת אותה מאוד.
היא סגרה את הטלפון. למקרה שיתקשרו.
אין לה כוח לדבר עם אף אחד. היא לא רוצה להיזכר באנשים.
לבסוף היא נרדמה על השמיכה הנעימה, הדמעות כבר התייבשו, והיא
חובקת את הגיטרה שלה, שחף, כאילו הייתה בן אדם.
היא זוכרת את הפעם הראשונה, כשקנתה אותה, אמא התווכחה עם
המוכר. וחושבת מה היה קורה אילולא קנתה אותה...
מי היה לה לחבר? |