לא הייתי באתר הזה כבר כמה שנים,
נכנסתי אליו היום לזכר הימים בהם הייתי כותבת, אני מוכרחה
להודות שהדברים שכתבתי היו מחורבנים, אבל הם באמת באו מהלב.
היום אני בת 20, ילדה גדולה אחרי צבא, כבר כותבת לעצמה קורות
חיים ומחפשת עבודה רצינית, ולקרוא את הדברים האלה שוב אחרי 4
שנים עושה לי צביטונת בלב.
הנפשות בחיי לא השתנו רק התפקיד שלהן השתנה.
הבחור שהייתי כה מאוהבת בו, הפך להיות החבר הכי טוב, ומתברר
שגם הוא רצה אותי אבל לא ידע איך להתנהג, מסתבר.
אבל הכל קורה לטובה, זה אחד הדברים שלמדתי מסטיקרים.
נו מילא, אין חרטות.
להסתכל עכשיו אחורה עושה רק טוב, לדעת שעברתי את הכל וזה
מאחורי, לא דפק לי את המוח יותר מדי, ויצאתי בסדר גמור, ככה
לפחות אני חושבת.
אולי חוץ מהעובדה שאני אנטיפטית מיזנתרופית, אבל זה מה שהצבא
עשה לי, להיות כל היום עם אנשים שאין לך שום מכנה משותף איתם
עושה לך את זה, וכמעט הכל נגמר ברגע השחרור, יוצאים החוצה
והציפורים מתחילות לצייץ שוב, הכל ורוד, וכל המרה השחורה
שהייתה בבטן נשטפת לה החוצה בדרך נס.
אני לא יודעת מה אני באה להגיד בכל זה, אולי להראות לעצמי
שבאמת התבגרתי, שבאמת התגברתי, שהכל יהיה בסדר וזאת רק ההתחלה,
בשבילי לפחות.
נראה מה העתיד יביא איתו, באיזה מקומות אהיה, איזה אנשים אכיר,
האם אמכור את מעט עקרונותיי בשביל חופן אפונים,או שאשר נאמנה
לעצמי, כמו שאני רוצה ומקווה כל כך.
האם האהבה שלי תישאר איתי או שזה יהרס ואשקע לתהומות של
מלנכוליה.
נחיה ונראה, אין לי משהו נוסף לומר. |