25/05/2005
מאחורי הזכוכיות הקטנות, ישנם עולמות גדולים,
חרקים וטיפות מים נושמים הווייתם בין גרגרי חול.
שברים ושלמים מתחלקים שם ללא הרף,
לפעמים, החרכים סדוקים.
גם אנשים הם עולמות. נוקשים, רפים, על מדרכות.
עוברים כשקף מעבר לזכוכיות הקטנות. תמיד אנשים חזקים משחקים
בשברי אנשים, בשבט או מדיד.
והעולמות, צפופים ברגעים, ממשיכים לזרום הלאה.
משהו תמיד מצחיק את העצב שלא נגמר אף פעם.
לפעמים העצב בוכה מצחוק, כי מר לו.
בעורקי הצינורות מתעקשים המים ממקום אחד למקום אחר. בסופו של
מסע - אבן. אז הכל חרב, נובל, גווע.
יפות אצבעות המעדנות פני תינוק מסתכל אל אוויר חדש. |