סוג של אהבה, סוג של משאלה, סוג של אשליה.

כל מה שרציתי זה לישון. היא בעבודה, אני לבד בבית החדש, והכל
כל כך לבד. ניסיתי לעצום עיניים ולהירדם, אבל יכולתי לחשוב רק
על מישהי אחת, ואז הטלפון צילצל, והיא על הקו.
"את יכולה לבוא עכשיו? משעמם לי נורא".
ואני, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, התלבשתי והלכתי.
היא פתחה לי את הדלת. היא לבשה רק את החיוך שלה, החיוך הזה
שגורם לי לרצות לטבוע בתוכו עד יומי האחרון.

הלכנו אליה לחדר, ישבנו על המיטה ושתקנו.
פתאום היא שלחה יד וליטפה לי את היד. "תגידי משהו" היא אמרה.
עצמתי את העיניים וניסיתי לחשוב מה להגיד, ולא היו לי מלים.
"את יפה נורא שאת עוצמת את העיניים", היא אמרה. ופתאום ידעתי.
היא הזיזה את היד שלה שליטפה לי את היד והעבירה אותה על הגב
שלי.
היא משכה אותי אליה לנשיקה שנמשכה כמו הזמן שלקח לבני ישראל
לחצות את הים.
לא רציתי שזה ייגמר.
כל כך לא רציתי שזה ייגמר.
צעקתי לי בתוכי שאני לא רוצה ש
וזה נגמר.

היא הסתכלה לי בעיניים ומלמלה משהו. פתאום העיניים שלה התמלאו
דמעות, לא הבנתי.
"Just can't"
היא אמרה והסתכלה עלי מוזר.
"Just can't"
את רוצה? שאלתי. והיא הסתכלה עלי והתחילה לבכות.
חיבקתי אותה, חיבקתי אותה חזק. רציתי שהיא תדע, שתבין, שתראה
כבר.

פתאום הידיים שלה היו בראש שלי, מנסות להרים אותו. הסתכלתי
עליה וראיתי חיוך.
"תנסי?" שאלתי. והיא ענתה בנשיקה.
רגע אחד אחרי זה היינו מכורבלות אחת בשניה, והיא מנסה לקרוע
ממני את הבגדים שכל כך קיוויתי, ולא הייתי טורחת ללבוש.

היא צעקה כשהיא גמרה. ואני, הלב שלי צעק גם הוא.
"גם אני"
לחשתי לה, והיא חייכה מתוך סיפוק.
היא נשכבה לידי, יד אחת שלה מונחת עלי כאילו שלה, כאילו
כרגיל.
הנחתי את הראש על הבטן שלה ונרדמתי.
האור בחלון העיר אותי ישר לתוכה.