שונא כשלא מתייחסים ל-"לא" שלי...

שאם אני מסרב זה בגלל שאני "לא מבין מה אני עושה..."
או בגלל שאני "לא יודע".

שונא כשלא מבינים אותי...

שונא שלא מקבלים חולשות שלי, ולא עוזבים אותי בשקט, וחייבים
להביע דיעה.

שונא אנשים שיש להם בטחון עצמי, והם תמיד ה"מבינים"
וה"צודקים".

שונא אנשים שבטוחים שיצליח להם, ועוד יותר שונא שאח"כ הם (אותם
אנשים), מפנים אותי מיוזמתם אל האופציה שאולי זה לא יצליח
לי...

שונא סיטואציה כאשר אני בא בגישה של 'אולי' - אז אומרים לי:
"אסור לך לחשוב ככה"
וכשאני בא בגישה של "ביטחון" אז ניזכרים
להגיד לי - שזה רק "אם"...

כשאני לא רוצה לדבר על משהו - חושבים שזה בגלל שאני מתבייש.
אף אחד לא חושב על האופציה שאני פשוט לא סומך עליו בגרוש, לא
סובל אותו - וסה"כ רוצה שהוא יעוף לי מהעיניים.

כשמישהו דוחה אותי ואני נפגע אז אומרים לי: "הוא לא חייב לך
כלום".
וכשאני דוחה מישהו אומרים לי: "נלחם עליך - תעריך את זה..."

ובסוף בסוף, אם אני מתעלם כדי להמנע מכל זה - אז אני זה שהופך
להיות מתנשא, ושלא מספיק רגיש למה שאומרים לו.