אני והוא. חוף הים. שישי בצהריים, החוף ריק.
החוף ריק לא כי זה סיפור רומנטי ודביק.
החוף ריק כי עכשיו חורף. שום סיבה אחרת.
אמנם שישי בצהריים, אבל יש כזה קור שאפילו הסבא שלי בסיביר לא
היה יוצא מהבית. אלא אם כן יש לו שישית בקבוקי וודקה.
(בדוק! בסיביר יש שישיות של בקבוקוני וודקה!)
דווקא נחמד להיות בחוף הים בשיא הקור.
זה דבר ראשון דורש כרבול.
"אני אלוף הכרבולים"
אני לא יודעת למה, אבל אולי בגלל שאני טיפוס שלילי, עד שהוא
אמר את זה ממש רציתי להתכרבל איתו, מהרגע שזה נאמר, בוטל
הסיכוי.
אני לא טיפוס של הצהרות.
"קר לי"
"את סתם אופניקית"
"אתה קראת לי אופניקית?"
"מה הבעיה"
לא משתמשים במילה הזאת מאמצע שנות ה70 במדינת ישראל!
"מה פתאום?"
"גולדה הוציאה חוק נגד המילה הזאת- אופניק!"
והנה היא מתחילה, עם החוקים, ההצהרות ומערכת המשפט שלה.
אז מה אם אני קצת טמבל. זה לא באשמתי, אם היא הייתה מדברת
לפעמים על חוקים אטומים הייתי מפציץ אותה, אבל כנראה שזה לא
רלוונטי.
הוצאתי שש-בש אולי ככה היא תסתום את הפה.
"אני השחורים!"
מה היא צועקת? שתהיה השחורים? אכפת לי?
הביצים שלי כבר כל כך קופאות, שאם היא תהיה השחורים או לא, זה
כל כך לא ישנה שום דבר כי ילדים לא יהיו לנו בשביל לשחק שש בש
עוד דור.
אני קם.
היא קוראת לי לוזר וצועקת שאני לא יודע להפסיד בכבוד.
הוא קם.
מה הוא קם פתאום!?
איזה לוזר. סתם קם. הוא לא יודע להפסיד בכבוד.
האמת היא שיותר טוב שקם, כי הציצים שלי כבר קפאו כל כך שאפשר
לייצור מהם שלגוני חלב לאמהות אפריקאיות עם בעיות פיגמנטים
קשות.
אני טיפוס שלילי. אני באמת טיפוס שלילי. חבל.
אנחנו נכנסים לאוטו, הוא מפעיל את החימום.
מתלונן על הביצים, אני על החזה.
בדרך חזרה מפלמחים, יש עצירה לקנות מלבי.
אני שונאת מלבי.
אבל הוא אוהב מלבי.
אז עוצרים. יש הרבה פשרות במערכות יחסים, זה מאד חשוב.
"את רוצה סחלב?"
"לא"
"למה?"
"כי קר לי"
"אז?"
"אז אני לא רוצה סחלב!"
"טוב תרגעי, רק הצעתי לך סחלב"
"אבל קר לי"
"את יודעת מה הכי מחמם?"
"מזגן?" אני מציעה בחינניות...
הוא נכנס לאוטו, סוגר את הדלת, משאיר אותי מחוץ לאוטו, וצועק,
כמו מרוקאי ברברי הוא צועק
"ללכת ברגל זה הכי מחמם!! בכיינית"
בן זונה. השאיר אותי ברגל.