אני בחוות השומר, עושה טירונות. דנוש המפקדת הבת זונה הזאת לא
מוותרת לי על הנשק. למרות שהוא יותר ארוך ממני פעמיים וחצי.
אני יודעת למה זה. שהיא לא תחשוב שהיא תצליח לעבוד עליי.
גם דנוש הבת זונה הזאת נמוכה וקטנה ובטח גם לה לא נתנו נשק
קצר.
מילא זה היה רק הנשק, אבל זה כל הטירונות המזדיינת הזאת.
אסור לי לעשן איפה שאני רוצה, אסור לי להשתין מתי שאני רוצה,
אני אוכלת רק עגבניות עם מלח וקוטג' כבר שבוע שלם!
והקטע הכי מזדיין זה זה שאני צריכה לקחת את המטאטא הזה איתי
לכל מקום! גם כן עם דנוש הבת זונה הזאת.
אבל רק בגלל שהיא חוזרת בתשובה והיא יענו יותר מקודשת עכשיו
אני לא אגיד יותר שהיא בת זונה. רק כלבתא. שזו הרי מילה יותר
מסוגננת.
אני חוזרת מחוות השומר, רגל אחת שלי לא מתפקדת.
לא שאני נכה מלידה, חלילה טפו טפו. פשוט לפעמים הרגל שלי לא
עובדת. היות ואני בטירונות אני מגלה את זה שהרגל שלי לא עובדת
לראשונה בחיי ומנסה להרוויח מהדפיקות הזאת איזה גימל נחמד.
אבל הכלבתא יודעת טוב מאד שאני דפוקה מהבית, היא זוכרת אותי
עוד מתחילת הטירונות ועכשיו:
"פז. את תטחני אצלי". אני אטחן אצלה.
אם לחזור לנושא, אני חוזרת מחוות השומר, כולי מסורבלת, ולא נוח
לי, והמדי א' הדביקים האלה באמצע אוגוסט, והלחות של תל אביב,
והמפקדת כלבתא והמפקדת משקפיים יושבות יחד מאחורי כל הנסיעה.
הצולבת נופלת לי, הכדורים מתפזרים, כלבתא ומשקפיים לא מעיזות
לקום ולעזור. בנות זונות. הייתי מרסקת למשקפיים את הסידור ישר
לתוך העיניים של כלבתא וצוחקת. כמה הייתי צוחקת.
זונות.
"זונות" סיננתי לעברן. אבל בשקט, כי אני פחדנית.
ירדתי מהאוטובוס, קצת צולעת, והרגשתי את המבטים שלהן דרך
החלון.
פיזזתי לעבר תחנת המוניות, התיישבתי, לצידי נהג מונית עיוואקי
(עירקי) אותנטי.
"לאן?"
במבט חושב אני מסתכלת עליו, על המטאטא הנישא, עליו, המטאטא.
"שיט"
"מה אמרת חמודה?"
"סע אחרי האוטובוס ואל תעצור לא משנה מה"
"מה קרה חמודה?" שואל ושם גז כמו שלא ראתה הדוושה מעולם.
מתפרע העיראקי, מתפרע.
תוך כדי מרדף צהרי שישי, אני מתקשרת לאמא, יותר מפחדת ממנה
מאשר מהמפקדת כלבתא משקפיים סידור כרגע.
"אמא. שכחתי את המחסניות על האוטובוס"
"נו, טוב שלא שכחת את הראש שלך. אני מצלצלת לאגד"

(עצור! תחשבו רגע, מה האמא ההיסטרית שלי הולכת להגיד לאגד?
אההה... סליחה! הבת שלי שכחה את המחסניות שלה באוטובוס?)

אמא מצלצלת, אנחנו ממשיכים במרדף, על כל הפעמים שקיללתי נהגי
מוניות על איך שהם נוהגים התחרטתי באותה השניה.
הערצתי את כל הפעמים שבטח ישב בביתו, ראה A TEAM וחיכה
להזדמנות שלו.
אנחנו מגיעים כבר ממש לחלק האחורי של האוטובוס, הוא עוצר בתחנה
צדדית, נהג המונית העיראקי שלי חוסם את התנועה בצורה ברורה
בהחלט, אני רצה (ראן פורסט ראן! הרגליים חזרו לתפקד!!), מתנשפת
עולה לאוטובוס. הנהג מסתכל בשוק טוטלי,
הכל בהילוך איטי.
אני צועקת: " ה  ממממ חח סססס  נייייי יוווווו ת!"
רצה למושב האחורי (כן, זה שליד הדלת האחורית), רואה את הצולבת
תלויה, מסדרת את הצולבת טוב טוב על החגורה, רואה את המפקדת
כלבתא משקפיים סידור, זורקת לעברן "שבת שלום", מתיישבת ליד נהג
המונית העיוואקי שלי. מתקשרת לאמא תוך כדי נישוק פרוע של
המחסניות וברקע זהר כבר שר:
"יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע"


מבוסס ברובו על סיפור אמיתי.