כל חורף אנחנו מתכרבלים בשמיכה ביחד. משתכרים עד אובדן השפיות
ומתפקעים מצחוק מכל רעם שנשמע. אני בוהה בירון בכמה דקות של
רצינות מאופקת ואז שנינו נשפכים בצחוק בלתי נשלט. בטלויזיה
בדרך כלל משודרת סדרה אנגלית לא מוצלחת במיוחד, אבל היא משעשעת
אותנו וזה מספיק לנו.
אנחנו נרדמים כמו שני תינוקות שבאו על סיפוקם וקמים בבוקר עם
ראש כואב ושרירי בטן מכווצים מהצחוק שעבר עלינו בלילה.
אני מרחמת על ירון, שלא יכאב לו הראש למסכן, ומגישה לנו ארוחת
בוקר במיטה. ואני מכינה לו את הנס קפה בדיוק כמו שהוא אוהב.
ירון מחזיר לי מבט מתחשב ולא שוכח לומר לי כמה שהוא אוהב
אותי.
את טיולי הגשם שלנו כבר הפכנו למסורת. בסביבות הערב, כשהגשם
מתחזק, ירון תופס לי את היד ומכריח אותי לצאת איתו החוצה.
אנחנו נרטבים, אני קוראת לו משוגע אבל אוהבת את זה. הוא מזיז
לי את השיער ושם אותו מאחורי האוזן. אנחנו מתנשקים כששנינו
נוטפים מים וזה הכי רומנטי שבעולם.
ואנחנו מגיעים הביתה ורובצים בתוך השמיכה הכחולה המשותפת וירון
מכין לנו מרק טעים ואני אוהבת את האדים שיוצאים לו מהפה כשקר
לו. והשפתיים שלו נהיות אדומות וגם הלחיים והאף ואני לא יכולה
להתאפק ומנשקת אותו. ואנחנו מתחבקים ונרדמים מכורבלים אחד בתוך
השני.
ובבוקר, כשאני רק פוקחת את העיניים, אני רואה את העיניים
העצומות שלו מולי ואני בוחנת את הפנים שלו, שאני כל כך אוהבת.
ואני מנשקת אותו. אני מתחילה במצח, עוברת לאף ולבסוף מגיעה
לשפתיים.
והוא מתעורר ואנחנו מחייכים אחד לשניה ואני משוגעת על החיוך
שלו. והוא סוחב אותי על הגב שלו ואנחנו מצחצחים שיניים ביחד
ושרים שירים ישנים בדרך ושנינו מזייפים בתאום. והוא משפריץ עלי
מים מהברז ואני לא נשארת חייבת ומחזירה לו עם משחת השיניים.
והוא מתחיל לדגדג אותי ואנחנו צוחקים. אנחנו אוהבים.
ביום שני לפני חודש נפרדנו ועכשיו אין יותר כלום.