ופתאום נדמה כי כל יום זהה לקודמו, ושום דבר כבר לא יתחדש, או
ישתנה, או ישתפר, בעולם שלי.
ופתאום נדמה שאותם דברים כל כך קטנים שפעם נראו לי כל כך
משניים עכשיו כל כך חסרים לי.
ופתאום נדמה שכל אותם דברים מעצבנים שנהגת לעשות, כן, כן, אלו
ששיגעו אותי ועצבנו אותי והכניסו אותי לטירוף... כל הדברים
האלה... פתאום אלו הדברים שאני הכי רוצה בעולם.
ופתאום נדמה שכמה שרציתי לפעמים פשוט לקום וללכת ולא להסתכל
לאחור, עכשיו אני רוצה רק לחזור.
ופתאום נדמה שאין עוד אף אחת אחרת בעולם, ואני לא יכול להסתכל
על אף אחת כמו שהסתכלתי עלייך.
ופתאום נדמה שכל ההרצאות הלא נגמרות שלך, שבאו בזמנים הכי לא
נכונים שאפשר, כל ההרצאות האלה... הלוואי ויכולתי לקבל עוד אחת
כזאת.
ופתאום נדמה שכל אותם ימים שכמעט לא ראיתי אותך, וכעסתי עלייך,
כל הימים שישבתי והרגשתי שאני מבזבז את הזמן - בשבילך, כל
הימים האלה נגמרו ואני כל כך רוצה שיחזרו.
ופתאום נדמה שכל אותם לילות ששכבתי לצדך ולא הצלחתי להירדם, כל
אותם לילות נוראיים וקשים, הם הדבר הכי טוב שקרה לי. שיכולתי
לצפות בך לילה שלם רצוף, או לדבר איתך כשגם את לא נרדמת... כל
מה שהיה העולם שלי פעם, ועכשיו נעלם לבלי שוב. לכל זה אני רוצה
לחזור.
ופתאום נדמה שכל השיגעונות שלך, וההחלטות שלך שנראו כל כך לא
הגיוניות, אולי היה בהם הגיון בכל זאת. וגם אם לא, הייתי נותן
הכל בשביל לקבל עוד כמה החלטות כאלו.
ופתאום נדמה שהריבים שלנו שהיו כל כך טיפשיים בדרך כלל והרגשתי
כמו ילד מטומטם להתווכח על דברים כאלו, כל הריבים האלו, הייתי
נותן כל כך הרבה בשביל ריב אחד נוסף.
ופתאום נדמה שכל השתיקות הללו, שהיו כל כך ארוכות ומעיקות, שכל
כך רצינו לסיים אותן אבל אף אחד מאיתנו לא ידע איך, רק עוד
שתיקה אחת כזאת איתך זה מה שאני מבקש.
ופתאום נדמה שכל הדברים הטובים שהיו לנו חוזרים אליי חזרה בכוח
כמו מפל של זיכרונות מתוקים בעלי טעם מר שחונקים אותי, ומוחצים
אותי, מזכירים לי את מה שהיה בעבר.
ופתאום נדמה שהמשחקים הקטנים האלו, אלו שהיינו משחקים על פני
כל העולם הקטן שהיה שייך רק לשנינו, כל המשחקים האלו חוזרים
פתאום בזיכרון והייתי רוצה רק עוד משחק קטן אחד, איתך.
ופתאום נדמה שכל אותן פעמים שהתעוררתי ומצאתי את עצמי על הרצפה
הקרה לאחר שבעטת אותי מהמיטה, וכל אותן פעמים שגנבת את השמיכה,
רק עוד פעם אחת לישון על הרצפה או בלי השמיכה, אבל לצדך, אני
מוכן לקפוא בשביל זה.
ופתאום נדמה שכל מלחמות ההשפרצות במקלחת שהיו נגמרות בדרך כלל
בהצפה כללית של החדר, וכל הזמן שבילינו בלנקות את הבלגאן ביחד,
זה מה שאני רוצה לקבל בחזרה.
ופתאום נדמה שכל הזמן שנראה לי שאת משקיעה בדברים שהם פחות
חשובים, פתאום נדמה שהייתי מוכן שתשקיעי שבעתיים בדברים הלא
חשובים הללו כדי שיהיה לי קצת זמן איתך.
ופתאום נדמה כי כל הפעמים שהתעקשת שנהיה קצת לבד, ושנישאר קצת
בבית, כל הפעמים שבילינו בלשמוע מוסיקה, או לקרוא ביחד, או סתם
לדבר או לצחוק ביחד, רק עוד קצת זמן כזה אני רוצה.
ופתאום נדמה שגם כשרבנו כל כך אהבנו, והשקענו כל כך הרבה
בריבים האלו רק בגלל שכל כך אהבנו ואף אחד לא רצה לוותר. ואני
לא רוצה לוותר גם עכשיו.
ופתאום נדמה שגם כששכבנו היה לנו כל כך הרבה, כל כך הרבה ביחד,
כל כך הרבה אהבה, וחיבה ואכפתיות שעכשיו אין כבר בעולם שלי.
ונדמה כי לפניך גם לא היו מעולם.
ופתאום נדמה שכל המלחמות המדומות שלנו על המיטה וכל הסימנים
הכחולים שנשארו לפעמים במקומות לא מהוגנים, הייתי רוצה רק סימן
כחול אחד כזה שיהיה לי לזיכרון.
ופתאום נדמה שכל הדברים שעשינו ביחד, בבית, בחוץ, במיטה, מול
הטלוויזיה - כל הדברים הללו שנראו כל כך קטנים ורגילים ובלתי
חשובים, הם עכשיו הדבר שאני הכי רוצה.
ופתאום נדמה שכל הקשר הזה שהיה לנו, שפעם לא הערכנו בכלל את
קיומו ואולי גם לא רצינו את המשכו, הקשר הזה שקשר אותנו יחד
ולפעמים הרגשנו כמה הוא חונק, אני רוצה עוד מחנק אחד כזה,
ועדיף שיימשך.
ופתאום נדמה שמה שהיה לנו ביחד, שפעם לא נראה לי מיוחד כלל,
ורציתי לסיים את זה כל כך מהר, עכשיו נראה כי טעיתי וכל מה
שאני רוצה זה להחזיר את הכל חזרה.
ועכשיו נדמה כי זה מאוחר מדי, ואיבדנו את הכל בערפילים של
העבר, והלכנו הלאה, ועכשיו נשאר רק לשכוח.