בפעם האחרונה שבה פתחתי עיניים, עוד זוכר אני; בוקר
ואותו הילד שישב בשקט ליד שולחן האוכל, מוכן ומחכה שאלך
וגיבורים לא היו מעולם ולא חיו, כי מתו כולם עוד לפני; יציאתם
את הבית.
זוכר אני לילה בהיר ושקט, כעומד הייתי על פני הלבנה החצויה
בצדה הבהיר אבות רצו ובצידה האפל חיכו להם דוממים - ילדים
ובכל אותם שירים מוזכרים דברים דומים שלא אומר,
כי הייתי הראשון לחזור.
סוכה עמדה דוממה כלפני חצי ירח, וכלב מנומנם קידם אותי,
במפתן הדלת.
והיו שם, אדמה רטובה שנזרקת כלפי מעלה, וקולות חריקה של ארון
מורד; מטה
כיסו את פניי צל ודמעות אחרונות נטפו מאותן ארובות מתרוקנות,
טל לשפתיים.
גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירה כי אתה עמדי
ואותו ילד עוד מחכה ליד הקבר, מוכן ומחכה שאלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.