שומעת אותם בכל מקום,
מתקרבת ופתאום, מבוכה קלה,
מהדהדת בראשי כאשר אני חוצה את שביל הסערה הנסתר בין אלפי
שבילים אשר לפעמים יוצאים.
לא יוצאת מתיבות קטנות שנסתרות בגוף
מכאב, עצבות ומפעימות הלב הדופקות.
שומעת רחישות קטנות אך לא יותר,
משעינה את ראשי לאחור אך לא נרגעת מזה
סמויה מעולם החי של בני האדם הנואשים
ואוחזת בכפות רגליי את חלומותיי העדינים
בתולות ים מרחפות להם בשמיים ושפנים קטנים שוחים להם במים.
פרי דמיונך הוא שטיפת דמיוני,
פרי כאבך הוא שחיטת כאבי
ועצב קולך הוא מחבוא לקולי סיבי... שתיקתי.
מחמלת השמחה ועונג הכאב,
שלוות העולם וחמת הלב...