כמו תמיד, אני מתעורר בפתאומיות.
מעיף מבט לשעון, אבל העיניים עוד לא מתרגלות לחושך, אז אני
יכול רק לנחש.
מכיוון שעדיין חושך מוחלט בחוץ, אני יכול כבר להניח שעדיין לא
6.
בזמן שאני ממתין לעיני להתרגל לחושך כדי שאני אוכל לראות מה
השעה, משהו בתוכי מתנגש, יוצר קונפליקט. מצד אחד אני רוצה
שיהיה מוקדם, משהו בסביבות שתיים, אז אני אדע שיש לי עוד הרבה
זמן לישון, בהנחה שאצליח לחזור לישון בסופו של דבר. מצד שני,
אני כבר מכיר את התופעה. פתאום אני מרגיש עירני מדי כדי לחזור
לישון, אז עדיף שיהיה חמש או משהו כזה, כך אני יכול פשוט לקום
בידיעה שישנתי מספיק שעות, אז אין סכנה שאני אהיה שפוך כל היום
כי עוד פעם הייתי ער רוב הלילה.
מנסה שוב את השעון, הפעם אני רואה.
אחת.
ישנתי פחות משעה. נדודי השינה שלי הולכים ומשתלטים לי על
החיים.
לשמאלי אני רואה את הגב של הדס. היא כבר ישנה עמוק. אני שומע
את הנשימות הקצובות שלה ומסתכל איך שהצד שלה עולה קצת כל פעם
שהיא נושמת.
אני מחליט לקום לקרוא קצת או משהו, אולי זה יעזור לי להחזיר את
העייפות ולסלק את העירנות המקוללת הזאת.
נשיקה קלה על הגב המפתה הזה ואני מושך את עצמי הצידה וקם,
למרות הפיתוי. אני לא רוצה להעיר אותה. אין לי סבלנות אליה
עכשיו.
מוזג כוס קולה פושרת בלי גזים, מדליק מנורת שולחן, מתיישב
ופותח את העיתון שמונח בתיק שלי מהרגע שקניתי אותו היום בבוקר.
רשרוש העמודים של העיתון נשמע כמו תיפוף על סירים בדממת הלילה.
הדס נאנחת ומסתובבת, אבל לא מתעוררת.
יופי.
מבט אחד בידיעות הראשיות ואני נזכר למה לא הרגשתי צורך לפתוח
את העיתון מהבוקר. עוד פיגועי ירי, פוליטיקה, שחיתות,
תאונות... הנה עוד כתבה על איזה טמבלית ששנים של מכות מבעלה לא
עזרו לה להבין מה קורה וחיכתה עד שהוא הרג אותה כי לעזוב אותו,
רק שעכשיו זה כבר לעזוב את כולם, לא רק אותו. נו, אז הוא ישב
כמה שנים בפנים, יגדל זקן, יחזור בתשובה ויצא צדיק, כי אם את
אורי זוהר אוכל השרצים והפיגולים היה אפשר להחזיר לאור, אז
אפשר את כל אחד, ומה כבר עשה הצדיק? אז הרג את אישתו הכופרת,
ביג דיל.
בכל מקום זה אותו חרא, רק השמות והפרצופים שונים, אז מי באמת
רוצה לדעת על כל מה שקורה?
כן, הנה, עוד כתבה. חבורת יפי נפש בועידה בדרום אפריקה משווה
את ישראל לנאצים.
וואו, איזה תיאור מדוייק, ממש אבחנה דקה, ראויה לפרס נובל
לעיתונות חוקרת, ואם אין כזה פרס, אז שימציאו!
אני באמת מתפלא שאיזה עיתונאי חד לא הצליח עדיין לחדור לאחד
ממחנות ההשמדה שלנו באשקלון או במודיעין ולצלם טורים של עשרות
אלפי פלסטינים ערומים אשר נקרעו מבעוד מועד מבני המשפחה שלהם
מובלים לתוך תאי הגזים, או פועלי כפייה פלסטינים מפנים את האפר
של יקיריהם מתוך המשרפות בשעה שעשן שחור וטמא מיתמר מעל שמי
המדינה הנאצית שלנו.
מילא זה, אבל מי מפגין וקורא לנו מדינה גזענית? הדרום
אפריקאים!
החוצפה.
כנראה שאי שם בשנות התשעים חלו כל הדרום אפריקאים בסוג נדיר של
שיכחה... קורה.
חוץ מזה, בכלל נהיה נורא אופנתי להשתמש בנאציזם על מנת להקצין
ביקורת, כמין רשע מוחלט. רוצה להגיד שמשהו רע בעינייך? נו, מה
תהיה השוואה טובה יותר מהיטלר וחבריו?
לא אוהבים את ישראל? אנחנו נאצים.
ערפאת תומך בפיגועים? הוא יותר גרוע מהיטלר.
וואלה.
ומה קרה לשם אדולף?
למה אין יותר אנשים בעולם שקוראים להם אדולף?
זה הגיוני ששם די נפוץ בעמו יעלם רק בגלל שאיזה אב לא חושד אי
שם בסוף המאה ה-19 העניק אותו לבנו שברבות הימים יהפך לפסיכופת
מהמעלה הראשונה?
אני בטוח שאי שם חי לו איזה אדולף מסכן שאתרע מזלו והוא נולד
לזוג הורים קרחים וחדורי אידיאולוגיה.

צעדים מחוץ לדלת קוטעים את קו המחשבה שלי. בטח השכן המתרומם
שלי חוזר הביתה אחרי בילוי סוער, אבל פה רק מתחיל הבילוי.
בכלל, אני לא מת על הקטע של לשמוע את השכנים עסוקים באהבה מעבר
לקיר, אבל אין ברירה, זה הרי חלק בלתי נפרד משכנות טובה, אבל
כשהוא והיזיזים שלו שם, לא נעים לי להגיד, זה פשוט נשמע כמו
בנאדם אחד שעובד וטורח מאוד קשה כדי לספק את עצמו.
הצעדים נעצרים מחוץ לדלת שלי. אני מניח את העיתון.
קול מתכתי בוקע מתוך המנעול.
מנסים לפרוץ לי לדירה?
ואיך בדיוק אני אני אמור להגיב כשאני יושב פה ערום?
מכבה את המנורה, פותח בשקט את המגירה ושולח יד למתכת הקרה של
האקדח שלי. חוקים או לא חוקים, אם הוא פורץ לי לדירה, אני דופק
לו כדור. לא בראש או בגוף חלילה, אני לא רוצה להרוג אף אחד,
ברגל, שיסבול.
אני אולי ערום חבר, אבל אתה עוד שניה הולך לחטוף.
סיבוב מפתח. אני עוזב את האקדח.
מי זה יכול להיות? רק לי ולטלי יש מפתח, אבל טלי באילת עם
חברה, אמורה לחזור רק מחר...

הדלת נפתחת וטלי נכנסת.
"הי חמוד, הפתעה!"
מה זה הפתעה...
אני שומע את הדס מסתובבת. הפעם היא גם מתעוררת. היא מרימה את
הראש, ולפי הפרצוף שלה קולטת שמשהו פה לא בסדר.
טלי מתרגלת די מהר לחושך. היא מפנה מבט חד לעבר חברתה ששוכבת
לה במקום ומסובבת אלי את הראש. אני שוקל להגיד משהו, אבל אין
ממש טעם.
היא גם לא ממש מחכה למוצא פי.
"זהו? שלושה ימים אני באילת ואתה כבר מזיין את הכלבה הזאת? יא
חתיכת נאצי קטן ועלוב..."
צועקת בקול חנוק ורצה החוצה, משאירה אותי יושב במערומי באותו
מקום.

אבל למה נאצי? מה זה קשור?
ועכשיו גם הדס ערה.
בעסה.