סיימת בית ספר, הפעלת את האם פי שלוש על השיר הכי עצוב שלך,
הדלקת סיגריה והתחלת ללכת.
איזה כייף לך עכשיו, את מנותקת מהכל וחוזרת לאותו רגע שהיית
רוצה לשחזר כדי לתקן את הטעויות שלך. ואת צועקת ואף אחד לא
שומע, ואת הולכת והולכת ומרגישה הכי חיה בעולם כי את מבינה שאת
יכולה לחיות בלעדיו ושיש לך כוחות אבל את בכלל לא רוצה.
כואב לך לקום בבוקר ולא לראות הודעה כיפיית שאומרת: 'אני אוהב
אותך נסיכה שלי'... לראות סרט לבד כי הוא כבר לא חלק מהרגעים
שלך,
גם לעשן לבד, כי הוא לא פה כדי לחלוק את העשן שלו איתך
אפילו לא את הנשיקות, החיבוקים...
זה רחוק ממנו כל כך... עד כדי כך שאת אפילו לא חלק מהאתמול
שלו.
ובתוך המנגינות של השיר שמתנגן לך עכשיו באוזניים את מצליחה
לדמיין שקורה משהו, פגישה, מילה מיותרת שמפתחת שיחה על העבר
הכואב, מגע מיקרי שיעורר בו דחף לנשק ואולי גם קצת להתגעגע,
לספר על עצמך הרבה ויחד עם זאת גם להישאר מסתורית כדי למשוך
אותו אליך שוב...
השיר נגמר, הרגע נעלם... הכל אבוד על מי את עובדת
והינא הטלפון שלך מצלצל ואפשר אפילו לנחש מי זה, הבחור ההוא
שלא מפסיק לרדוף אחרייך. את לא רוצה לענות... את אומרת לעצמך
'כמה הייתי רוצה שזה יהיה אתה' ולחשוב שכול מה שנותר לך ממנו
זה הודעות אס אם אס ישנות שעושות לך טוב ויחד עם זאת גם רע...


תיכנסי הביתה כבר, לכי למיטה ותרדמי עד שיבוא הנסיך הבא...