אלול מנסבאך יושב על מרפסת ביתו ומביט סביבו על ערבות הנגב
שבמשך שנים עמלו הוא וחבריו להפוך לשדות. שקיעה סתווית פורסת
את ידיה הארוכות בין עדרי עננים אפרפרים, וצובעת את מרחבי הלס
והחוור בגוונים וורודים-סגולים. ביתו הישן של אלול נמצא בפאתי
הקיבוץ. קיצוני היה משהוקם הקיבוץ, וקיצוני נשאר כשהדורות
הצעירים בנו את בתיהם מזרחה וצפונה. ביתו היה ונשאר הגבול
האנושי האחרון לפני שדות הכותנה, החיטה והאספסת. לאחר כל יום
עבודה בשדות הרבים, היה יושב לנוח על מרפסתו וצופה בעמל ידיו:
תלמים חרושים, אלומות קציר, ערימות אספסת נחות על עגלות, פסי
הזברה שחור לבן, המסמנות את תוואי נסיעת הקומביין בחלקת
הכותנה. משהזדקן ולא עמד לו כוחו לעמל הרב של הפלחה, הצטרף
אלול אל צוות הנוי, אך למרות שאהב עבודה זו, היה חוזר בסופו של
כל יום ומביט בגעגועים למרחבים הנפרשים.
 
את השדות האלה פגש ראשונים כשהגיע לקיבוץ. הוא ושלומיק לחמו
יחדיו במלחמה הגדולה, וכשחזרו ממנה החליטו להצטרף אל הקיבוץ
הצעיר שזה אך הוקם. מחשבה מובילה למחשבה. שדות - קיבוץ - מלחמה
- שלומיק. שלומיק הביא איתו רעיה טריה, ואילו הוא, אלול, בא
בגפו. חדוה נתלתה בבישנות על כתפו של בעלה החדש, נפגשת לראשונה
בחיי האנשים שמחוץ לתל-אביב. שלושתם צעדו אל הקיבוץ החדש,
כובשים ברגליהם הצעירות את דרך הכורכר, יוצרים בצעדיהם שבילים
שטרם נסללו אך ברבות השנים הפכו לכביש או דרך בטון. שלומיק
ואלול, שנות המלחמה ניקו מהם את הצורך המתפנק בבית נוח, בחברת
רעים הוללים, בחיי לילה סוערים. לאחר ימי ההפגזות הארוכים
בחזית והחברים הרבים שלא שבו איתם הביתה, שניהם חיפשו רק שקט.
הרבה שקט. לעבוד קשה, ליצור חיים מאפס, לבתק במחי להב מחרשה את
בתולי הנגב. להרגע.
 
חדוה סבלה הרבה יותר. לא היה לה פשוט המעבר מבית אבא-אמא ברחוב
בלוך בתל-אביב הסואנת, הרוגשת, החיה, אל מרחביו הרדומים עד
מוות של המדבר הגדול. אבל היא התעקשה. יפה ידעה עד כמה סבל
במלחמה שלומיק בעלה, והבינה לליבו כשדיבר איתה על השקט אליו
התאווה. התעקשה למחול על גאוותה הבורגנית, להפשיל שרווליה
ולצלול אל העבודה המרובה. עשר שנים חיו הזוג בשכנות אליו,
ואלול מלווה אותם בכל, תומך ונתמך, מושיט כתף ומזיל דמעה וחווה
יחד איתם את חייהם. לא צלע שלישית אלא שותף אמיתי. עשר שנות
חיי קיבוץ שנקטעו ברגע. חדוה ושלומיק לא היו הראשונים שעזבו את
הקיבוץ. גם לא האחרונים. אך משתי סיבות ראה אלול דווקא בעזיבתם
איזה סימן לבאות. הסיבה הראשונה והברורה מאליה - קרבת חייו
לחייהם. הסיבה השניה - בחירתו של הסופר אהרן מגד להנציח את
חייהם בספרו. אמנם, רבה היתה גאוותו של אלול על העובדה שהוא
מכיר זוג שכתבו עליו ספר, והוא היה עוד יותר גאה כשהפכו את
הספר לסדרת טלוויזיה כעבור שנים, אבל התחושה שמשהו הולך לו
לאיבוד היתה חזקה מדי מכדי לתת לעזיבתם לעבור כאילו כלום.
 
המעבר של חדוה ושלומיק חזרה אל העיר היתה באמת רק סממן. מדי
פעם היה אלול נוסע לעיר הגדולה לבקר את חבריו. תחילה אותם
בלבד, אך עם חלוף הזמן יותר ויותר מכרים מהתנועה הקיבוצית היו
מגיעים למפגשים אלה. חברים שלחמו בצבא יחד עם שלומיק ואלול,
מכרים מאסיפות של התנועה, ידידים שנפשו נרקמה בשלהם בעשרות
ומאות הזדמנויות שונות, בחרו את הבחירה, לחזור אל העיר. אותה
העיר שהיתה הסמל לניכור בין הבריות, להצטמצמות אל תוך עצמיותו
של האדם, לתחרות החיים החייתית. כל מה שלמד ובחר להאמין בו
בשנותיו הרבות בקיבוץ, ולא רק הוא, אלא גם כל אותם רבים אחרים,
התמוסס אל בין בתיה הלבנים של תל-אביב, סמטאותיה האפורות ועצי
הפיקוס הזרים לארץ, הירוקים תמיד. כשהיה הולך ברחובות הרבים
וסוליות נעליו נדבקות למדרכה בגלל מחית פירות הפיקוס המעורבת
בפיח ושמני אוטומובילים ומשאיות, נדמה היה לו שהוא הולך לבדו
בדרך שכה רבים החלו בה.
כל פעם היה מבקר את ידידיו וחש בהבלות חייהם, וכל פעם היה חוזר
לביתו וחושב על בדידותו. הקיבוץ דעך לו לאיטו, מתרוקן מסימני
חיות אחרונים כמו עצי התפוח בסתיו, במטעי אצבע הגליל. והוא לא
היה בטוח שאחרי החורף יבוא אביב.

באחד מאותם מפגשי רעים אורבניים, החלו ללחוץ אותו ולנסות
לשכנעו להצטרף אל החבורה העולצת בעיר. שלומיק נחלץ לעזרתו ואמר
דבר שגרם למשבר גדול בינו ובין חדוה: "מה אתם רוצים ממנו,
שייראה כמונו, חבורת בטלנים שמעבירים ניירות ממשרד אחד לשני?
הרי כולנו יודעים שאנחנו אלה שטועים פה ולא אלול, אז פשוט
תניחו לו". שקט השתרר סביב. חדוה שלחה מבט יוקד אל בעלה ובלי
אומר פסעה נחרצות למטבחון הקטן. משהחלה להעיק השתיקה הרועמת,
החלו חלק מהסובבים מפזרים לעברו של אלול התבטאויות תמיכה
חלושות, שאחת מהן נצרבה במחשבתו, "אם אתה עוזב אחרון, תוריד את
השאלטר. חבל על החשמל".
 
מאז אותו אירוע, ידע אלול שנכונה לו משימה. הוא לא הולך לשום
מקום עד שההצגה נגמרת. הוא איש התחזוקה שיוריד את המסך על חייו
ומותו של הקיבוץ. הוא ידע שאם לא הוא, אז אף אחד לא יטרח להגיד
קדיש על המת. הוא לא חפץ במות המת, אבל עמוק בפנים ידע שהמוות
אורב מעבר לפינה.
 
רק שהפינה לא היתה קרובה כל כך. חלפו שנים רבות, והקיבוץ הקטן
המשיך להתקיים. היו עוד אפילו מתי מעט שבחרו להצטרף. הבתים
הישנים נהרסו ובמקומם נבנו חדשים, ילדים נולדו, מחזורי הזריעה
והקציר התמשכו במעגל אין סופי. רק ביתו של אלול נשאר כשהיה. גם
אחרי שהתחתן והביא ילד, התעקש להמשיך לגור בבית הקטן והישן,
סמל אחרון להקמתו של הקיבוץ, שריד אחרון לזכר תקומת העברים
במדבר הגדול.
 
והוא דבק במשימתו. גם כשיואב בנו עקר לחיפה ונסיעות הביקורים
הארוכות הקשו עליו, לא היתה לו כל כוונה לעזוב. כששירלי,
אישתו, נפטרה, ניסה יואב לשכנע את אביו שיעבור לגור קרוב אליו.
"אם אתה רוצה כל כך להיות לידי, תחזור לקיבוץ", היה אלול פוטר
אותו במחי יד, "ואם לא נאה לך הקיבוץ, יש התיישבות עירונית
שזקוקה לאנשים טובים גם דרומית לאשקלון!" את דבר משימתו שמר
לעצמו, שלא יגידו, ובמידה רבה של צדק, שהוא מאבד את שפיותו.
כמו אב בית היה פוסע לאיטו בין בתי הקיבוץ הגוסס, מחפש תקלות
הדורשות תיקון, משקיע את מרצו בענף הנוי. כמו פלסטיקאי של
מורשת נשכחת. שהכל ישמר עד שלא יהיה בשביל מה.
 
היום קם בבוקר בתחושה מוזרה. הבקרים והערבים כבר היו קרירים
ולכן לבש את אפוד הצמר שלו. הוא חבש לראשו את הקסקט השחור
הדהוי, זכר עתיק יומין לימים שעברו מזמן, ויצא את ביתו. הקיבוץ
היה שומם. לא נראה איש ברחוב למרות שעת הבוקר המאוחרת. לפתע,
מרחוק הבחין ברעש משאית. הוא צעד מהר ככל שנשאוהו רגליו לכיוון
מזרח, לשכונות החדשות. מרחוק כבר הבין את המתרחש. שש המשפחות
האחרונות ארזו את חפציהן והעמיסו על שש משאיות. אחד מהילדים
הבחין בו. ילד קטן בן חמש, אחד מחבורת הילדים שהיו עוקבים אחרי
אלול ברחבי הקיבוץ, ומקשיבים פעורי פה לסיפוריו הרבים. הם קראו
לו "סבא סתיו" בגלל שיערו הלבן ובגלל שמו. הילד רץ לעברו וקפץ
אל בין ידיו, "אנחנו הולכים סבא סתיו, אמא אומרת שנגור בהודאש
ארון". "לא הודאש ארון, יקיר, הוד-ה-ש-רון". "כן! שמה!" צהל
הילד ורץ חזרה אל הוריו. משיצאה המכונית האחרונה, ראה את יקיר
מנפנף לו לשלום.
 
עכשיו הוא יושב על המרפסת, צופה אל האופק הסגלגל-אדמדם של
המדבר הגדול. 'לך, לך למדבר', הוא מפזם לו בשקט. עיניו נעצמות
לאט. הוא יודע שיש לו הערב עוד תפקיד אחרון, והוא רוצה לנוח
לפני כן. במצב זה של נים-לא-נים, הוא ספק מהרהר, ספק חולם, על
ארון גדול ואפור שניצב לו בפאתי הקיבוץ. דלת הארון נפתחת. מולו
נגלה מפסק גדול מתחת למגן פלסטי שקוף. הוא מסיר את המגן. הם
שניים, הוא והקיבוץ. שישים ותשע שנותיו חולפות להן במרוצה
בראשו. כשיכבה אלול את הקיבוץ, יכבה הקיבוץ אותו. הוא מניח
אצבע כחושה ומקומטת על המפסק - ומחייך חיוך רחב. בחושך הגדול
רק שיניו התותבות מבהיקות למרחק.