צליל חבטה הפר את הדממה. השקט הלילי התנפץ לרסיסים, וכמוהו ספל
הקפה אשר נשמט מידיי הרועדות. הקפה החם יצר שלולית מלוכלכת על
הרצפה וגם ניתז על כפות רגליי היחפות. הבטתי בכתמים החומים
ההולכים ומתפשטים על עורי הבהיר. בכיתי. לא מהכאב שנגרם ממגעו
החם של הקפה, אלא מהכאב שבלבי, אשר היה גדול פי אלף. דמעות
ערפלו את עיניי. ולמרות זאת לקחתי מטלית, אספתי את שברי הספל
וניקיתי את שאריות הקפה מהרצפה, מארון המטבח ומרגליי.
החשק לקפה הלך והתפוגג תוך כדי הניקוי. הצתתי סיגריה וניגשתי
לחלון. בהיתי בשמים זרועי כוכבים, בירח צעיר של ראשית החודש,
באורות העיר המנצנצים בחושך. כל כך שקט ויפה הלילה. כולם
ישנים. גם הוריי וגם אחי הקטן. רק הכלב מביט עליי ממשכבו וסימן
שאלה גדול בעיניו: מה קרה לאדונית האהובה שלו? מדוע היא בוכה
בנהי תמרורים שכזה?
ולמה שלא אבכה, בעצם? לא בכל יום בוגדים בי. לא בכל חודש
מנפצים לי את הלב. לפחות ביני לבין עצמי מותר להיות קצת חלשה.
מותר להיעצב ומותר לכעוס על העולם ועל אנשים ספציפיים. על אחת
כמה וכמה כשיש סיבה מוצדקת לכך. חברי היקר, המתוק, האהוב, עשה
לי פתאום תרגיל מסריח שאין כדוגמתו: אחרי כל השנים ביחד הלך
והתאהב במישהי אחרת! ועוד יש לו חוצפה לבקש ממני להישאר
ידידים! עד כאן!
'תשמע, צחי.' אמרתי לו בניסיון לשמור על שפיות, להיראות
ולהישמע רגועה, לא לאבד עשתונות. 'אתה רוצה להיות איתה במקום
איתי - מקובל. זהו רצונך, ואני מכבדת אותו. אז כבד נא גם אתה
אותי. מבחינתי ניתוק - זה ניתוק. ואין אני מאמינה בידידות
בינינו. במיוחד אחרי שנתיים וחצי ביחד. כך שאם אתה מבקש לצאת
מחיי - צא, אבל צא באמת. אחרי כל העניינים להיות לך ל"ידידה" -
זה גדול עליי בכמה מידות.'
והוא נעלם. אכן. אין מה לומר, תמיד היה אמיתי, ישר והוגן. ואני
המשכתי לחיות את חיי. ללמוד ולעבוד. לבלות עם חברות. לטפח את
שרק, כלב הלברדור שלי. אחרי הכול, היו לי חיים גם לפניו, שהם
חיים לא רעים בכלל. כך שזה לא אובדנו של צחי שגורם לכאביי, אלא
האגו הפגוע שלי. כואב לי שצחי העדיף מישהי אחרת על פניי. אמר
לי שאוהב אותה ועמי לא דיבר על אהבה בכלל. אמר לי בפירוש:
"אלייך אני קשור ואותה אני אוהב. ואהבה מושכת אותי הרבה יותר.
אבל חשוב לי להישאר איתך ביחסים טובים." אתה לא מגזים קצת,
אדוני? רוצה לרקוד על שתי חתונות, הא? לא, מותק, לא אתן לך את
התענוג הזה בחיים.
אף פעם לא נמשכתי לשמות תנ"כיים ישנים. אבל, כצחוק הגורל, זה
מה שאני מקבלת כל החיים! היה לי פעם חבר בשם גד, היה אשר, היה
יהודה. והיום, בבקשה - יצחק! עורך הדין יצחק נווה. איציק,
ציקי, צ'יקו, איצ'ה, צחי. בחרתי לקרוא לו צחי, כמו שהציג את
עצמו מלכתחילה. כמעט בן שלושים. רווק. מלומד מפה עד להודעה
חדשה, אבל חסר מזל מוחלט עם בחורות. הרומן הראשון והאחרון שלו
קרה בכיתה י' ומאז - כלום. רק לימודים. תמיד הדברים הללו באים
אחד על חשבון השני. אך אותי הוא כבש דווקא בחוסר הניסיון הזה
שלו עם הבנות. טוען שלא חווה עדיין אהבה אמיתית. גם לא אליי.
אליי הוא קשור, כך אומר. אני לעומתו כן התאהבתי, ולכן הפרידה
כאבה לי.
גם אני עורכת דין, רק עתידית. סטודנטית שנה ג' בפקולטה
למשפטים. מאד אוהבת ללמוד. רק לא רוצה להיות, כמו צחי, עורכת
דין מסחרית ולשקוע כל-כולי בדיני חוזים. מעדיפה אקשן: פלילים
או נזיקין או דיני משפחה. צחי מאוד מפרגן לי על זה. אוהב נורא
את עבודתו ואת מקצועו, מכור אליהם כמו לסמים.
הוא קורא לי "ילדתי". אני קוראת לו "פרקליטי". והוא מבסוט מזה.
כזה כיף היה לנו ביחד! היה!!! קשה לחשוב על זה בזמן עבר. מדוע
דווקא הדברים הטובים ביותר תמיד נגמרים ולא נמשכים לנצח? תמיד
יש משהו שמפריע באמצע! מתי צחי פגש את הבחורה ההיא? יומיים
לפני הפרידה ממני! יומיים - וכבר החליט שהוא מאוהב! יומיים -
והוא זורק לפח שנתיים וחצי של יחסי אמון, כבוד והבנה הדדיים!
השקעתי בו שנתיים וחצי של עבודה על טיפוח האגו הגברי המדולדל
וחוסר הביטחון! ועד שסוף-סוף עשיתי ממנו גבר לעניין - שלום
ותודה, אינו צריך אותי יותר. אין בעיה, צחי, לך! יה-אללה שלך,
לך ואל תשוב אליי יותר! אחיה גם בלעדיך. הנה, שבועיים אני חיה
כרגיל, כאילו לא קרה דבר. רק שבלילות אינני מצליחה להירדם,
בוכה ומחסלת קופסה וחצי של "פרלמנט לייט".
באותו לילה לא ישנתי כלל. בבוקר למחרת הלכתי לאוניברסיטה כאילו
כלום. למרות הלילה בלי שינה הייתי ערנית להפליא ובהרצאות קלטתי
הכול. לאחר הלימודים יצאתי מבניין הפקולטה כדי ללכת לספרייה.
ופתאום ראיתי אותו, את צחי נווה, את פרקליטי היקר. יושב על גדר
נמוכה מאבן, כמו שהערסים בשכונתי יושבים על הברזלים. יושב עם
פרצוף חמוץ ועיניים כבויות. לרגע האטתי את צעדיי. לברוח? ללכת
בדרך עקיפה? לא, הרעיון ילדותי מדי. אין טעם. במילא ראה אותי
כבר. הנה, כעת מהבהב בעיניו הניצוץ של תקווה. אין דבר. אחלוף
על פניו כאילו כלום. לא אתייחס לקיומו בכלל! הלכתי. צעדיי
מהירים ובטוחים. לספרייה, דחוף! צחי לא פה. הוא רק אשליה
אופטית! אבל...
קריאה בשמי. בקול חלוש ומתחנן. ובהיגוי כל-כך עדין... מעולם לא
הגה את שמי ככה. מה יכולתי לעשות? לבי נשבר. עצרתי. הסתכלתי
עליו. פניו עצובות. מבטו מתחנן, עיניו רטובות. נראה בול כמו
כלבלב שעשה צרות, מרגיש את אשמתו ועתה מייחל לסליחה. הבעה
שנורא מוכרת לי משרק! צחי שוב קרא בשמי, הושיט אליי ידיים.
התקרבתי. הוא לא קם, המשיך לשבת. פניו בגובה החזה שלי בדיוק.
ידיו חיבקו אותי באזור המותניים. הביט עליי מלמטה מבט כואב.
'כל-כך טעיתי, ילדונת...' לחש, 'כל-כך טעיתי...'
שוב לא אמר את המשפט המכריע. אבל מי צריך מילים כשיש מבט אמיתי
שכזה? כשאהבתו עצומה, נשפכת מעיניו, נשמעת בקולו, זורמת ממגעו
אל תוך גופי, מסירה את כאביי, נותנת לי חשק לחיות?
חיבקתי אותו חזק חזק. הצמדתי את ראשו אל חיקי. רק שלא יבחין
בדמעות האושר הזולגות מעיניי. ליטפתי ודבללתי את שערו ואמרתי
בקול שבור מדמעות:
'לא ייאמן, איזה טפשוני אתה, יה-אללה...'
14.01.2006 |
